טוב ורע והמוסר בבודהיזם – חלק 2

(רשומה מעט חריפה :-))



חמשת כללי המוסר והאתיקה הבסיסייים ועשרת המעשים הבלתי-נאותים

ברשומה הקודמת ראינו מה הדהרמה מגדירה כרע וטוב, כמועיל וכלא מועיל וכו', וכמו כן ראינו שהכרת הטוב והרע מתחילה קודם כל בהכרת הטוב והרע אצלנו, בנו עצמנו, ומתוך כך אנחנו יכולים לדעת מהו הטוב והרע אצל אחרים. ברשומה הנוכחית אבחן את הסיבות השונות מדוע המוסר והאתיקה כפי שמורה אותם הדהרמה זוכים לדרגות שונות של התעלמות, הכחשת הצורך בהם ולהזנחה. אבל לפני שאעשה זאת אעצור כדי להזכיר בקצרה את כללי המוסר והאתיקה הבסיסיים לאנשים שאינם נזירים, כדי שיהיה ברור מה בדיוק זוכה לדרגות שונות של התעלמות, הכחשה והזנחה. כללי המוסר והאתיקה הם: 1. המנעות מנטילת חיים; 2. המנעות מלקיחת מה שלא שייך לנו; 3. המנעות מהתנהגות מינית פוגענית; 4. המנעות מדיבור שאינו נכון ו- 5. המנעות מצריכת חומרים שמערפלים את התודעה. לפעמים בצמוד לכללי המוסר והאתיקה ולפעמים בנפרד מהם במקומות אחרים ברחבי הקאנונים הבודהיסטיים, מופיעה בנוסף רשימת "עשרת המעשים הבלתי נאותים" (סַלֶיַּקָה-סוּטָּה, Majjhima Nikaya 41) והם: 1. נטילת חיים, 2. לקיחת מה שאינו שייך לנו ו- 3. התנהגות מינית פוגענית. אלה הם המעשים השליליים שנעשים בגוף; 4. דיבור שקרי, 5. דיבור מסכסך, 6. דיבור פוגעני ו- 7. דיבור בטל – אלה הם ארבעת המעשים השליליים שנעשים בדיבור; אחרונים חביבים הם: 8. חמדנות, 9. עוינות, 10. השקפות מוטעות, ואלה הם שלושת המעשים השליליים הנעשים באמצעות התודעה. מכל עשרת המעשים השליליים הללו יש להימנע, וכמובן לעשות את ההיפך מהם, שהם עשרת המעשים הנאותים. ובחזרה לנושאה העיקרי של רשומה זו: מדוע אצל רבים מן התלמידים, המתרגלים ומורי הדהרמה במערב, למוסר ולאתיקה יש מקום כה מועט וזעום בשיעורים ובתרגולים שלהם במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב התעלמות מוחלטת, הכחשה של נחיצותם ונטישה שלהם הן מנת חלקם? מדוע המוסר והאתיקה כל-כך לא פופולאריים?

הסיבות להתעלמות ולנטישה של כללי המוסר והאתיקה

ישנן כמה סיבות לכך והן מגוונות למדי, אם כי במקרים רבים כמה מהן משמשות יחדיו את אלה שהטיפוח והשמירה על כללי המוסר והאתיקה בשבילם הם out. להקלת הקריאה וההתבוננות בהן אכתוב אותן ברשימה, ובצמוד אליהן אסביר בתמצות מדוע מקורן של הסיבות הללו בהשקפות שגויות. רק אציין שהסדר בו אני כותב אותן הוא שרירותי לחלוטין, שכן במציאות אין סדר הגיוני כלשהו בו הן מופיעות אחת אחרי השנייה אצל מי מהאוחזים בהן. הסיבות הן:

1. ההשקפה המוטעית שדי בתרגול המדיטציה לבדו, דהיינו הפעלת טכניקה מנטלית כלשהי (בישיבה על הכרית יחד עם התבוננות בנשימה, "רק לשבת" וכו' או תרגול מיינדפולנס בכל תנוחה שהיא), מספיקה כדי שמוסר ואתיקה יתפתחו באופן ספונטני, או לחילופין שיופיעו מייד עם הופעתה של ההתעוררות (ההארה) המיוחלת, ולכן אין מה להתאמץ ולהשקיע זמן בלימוד וטיפוח שלהם.

ובכן, לו המדיטציה לבדה הייתה מספיקה כדי שמוסר ואתיקה יתפתחו באופן ספונטני, מדוע גם לאחר שנים לא מעטות של תרגול טכניקות מנטליות שונות כה רבים מאיתנו עדיין מתבוססים ברגשותינו השליליים ופועלים תחת שליטתם? מדוע יחסינו עם אנשים אחרים ממשיכים להיות בעייתיים, ומדוע פעמים לא מעטות חילוקי דעות מרים ורגשות שליליים עזים פורצים בין חברים שונים בתוך הקהילות הבודהיסטיות עצמן ובין קהילות בודהיסטיות שונות? אין ספק שההתקדמות בתרגול הדהרמה אינה מתרחשת בין לילה והיא משתרעת על-פני שנים, אולם אם היינו מקפידים מעט יותר על מוסר ואתיקה, מטפחים מעט יותר את השלמות קְסָאנטִי/קְהַנטִי – סבלנות (השלישית על-פי המהאיאנה והששית על-פי התהראוודה), ומטפחים את ארבעת המשכנות השמימיים (אהבה נדיבה ורצון טוב – מֶטָּא, חמלה שאינה נושאת פנים – קַרוּנָא, שמחה אוהדת, השמחה בשמחתו של האחר – מוּדִיטָא, ושלווה ושיוויון-נפש – אוּפֶּקהָא), ייתכן שיחסינו עם זולתנו היו הופכים לטובים יותר, הרבה יותר. הדרך שהבודהה לימד היא סינרגית, כלומר חלקיה השונים אמורים לעבוד יחד בו-זמנית, ולא שכל חלק יעבוד לבד או בעדיפות מוחלטת על פני החלקים אחרים.

2. ההשקפה המוטעית שהמוסר והאתיקה הם החלקים *המוסרניים* *והדתיים* של הבודהיזם, סוג של שיעורים נמוכים, שכן הבודהיזם *הגבוה*, או *האמיתי*, עוסק בפילוסופיות גבוהות כמו "שניים-עשר הקשרים של ההתהוות המותנית" או "דרך-האמצע" של נָאגָארג'וּנָה, או בזָא-זֶן או בדְזוֹגצֶ'ן, מלכת המדיטציות של הבודהיזם-הטיבטי. ובכלל, כל המדיטציה הזאתי והפילוסופיה הרבה יותר מעניינים ומרתקים מזוטות מעצבנות כמו מוסר ואתיקה. למה לשעמם אותנו?

פה אנשים רבים מבלבלים בין מה שהוא שטחי, לא עמוק, לא מתוחכם ולא הכרחי, לבין מה שהוא בסיסי, אבל עדיין עמוק מאוד והכרחי. נכון שאפשר להתייחס אל מוסר ואתיקה כשיעורים בסיסיים, אולם בחינה נוספת מעמיקה יותר, מראה שהם לא רק הבסיס לתרגול מדיטטיבי נאות, אלא שהם גם שזורים ממש בעומקו של התרגול המדיטטיבי עצמו ובעומק התורה הבודהיסטית בכלל. למשל, הנתיב הששי בדרך שמונת-הנתיבים הוא מאמץ נכון (הראשון מבין שלושת הנתיבים האחרונים המהווים יחדיו את קטגוריית הסַמָאדהִי, שלושת הנתיבים המדיטטיביים פרופר של הדרך הבודהיסטית), והוא התרגול המנטלי שאמור להקדים ולתמוך בכל פעולה שנעשה בדיבור או בגוף. מכיוון שכל הפעולות שנעשות בגוף או בדיבור מקורן בכוונה או במחשבה הנוצרות בתודעה, הרי שמידת האימון והמיומנות בנתיב הששי של מאמץ נכון תהיה התשתית להבנתנו וליכולתנו לממש את המוסר והאתיקה בחיי היום-יום. מהו מאמץ נכון? מאמץ נכון הוא – 1. טיפוח הכוונה למנוע ממצבים מנטליים ורגשיים שליליים להתהוות עוד לפני שהתהוו; 2. טיפוח הכוונה למנוע מצבים מנטליים ורגשיים שליליים מלהמשיך להתקיים ונטישתם לאחר שהתהוו; 3. טיפוח הכוונה ליצירת מצבים מנטליים ורגשיים שעדיין לא התהוו ולגרום להם להיווצר ו- 4. טיפוח הכוונה להמשך העצמתם של מצבים מנטליים ורגשיים חיוביים לאחר שכבר התהוו. אנחנו יכולים לראות אם כן דוגמה קטנה לדרך בה דווקא התרגולים המדיטטיביים מסייעים למוסר ולאתיקה להתממש ולהתגשם, שכן מידות לא מבוטלות של תשומת-לב זריזה ומודעות בהירה נדרשות כדי שנוכל לשים לב לכל האירועים המנטליים הללו המתרחשים במהירות כה גדולה, ובדרך כלל מתחת לסיפה של מודעותנו הלא חדה במיוחד.

3. ההשקפה המוטעית שמכיוון שטוב ורע הם יחסיים, לכן גם מוסר ואתיקה הם יחסיים. או מכיוון שהכל *ריק*, אין שום משמעות לטוב ורע, ולכן אין גם שום משמעות למוסר ואתיקה.

כאן אולי צריכות להישאל שתי שאלות: האחת, באיזה אופן בדיוק טוב ורע הם יחסיים? ושתיים, שאלה שלדעתי חשובה הרבה יותר, האם זה באמת משנה האם טוב ורע הם יחסיים? בתשובה לשאלה הראשונה, הבודהה מלמד אותנו את שתי האמיתות, שהן למעשה שני ההיבטים של המציאות: האחד הוא היחסי והשני הוא המוחלט. לא אכנס כאן לעומק עוביה של הקורה הזו של שתי האמיתות, אלא רק אומר ששתי האמיתות הללו הן שוות במידת ממשותן אם ניתן להתבטא כך, ואין באמת איזושהי עדיפות ערכית של האחת מהן על-פני השנייה, כמו שרבים טועים לחשוב: שהאמת המוחלטת היא נשגבת, נעלה, ולכן גם עדיפה על האמת היחסית. למה שבאמת יש חשיבות ועדיפות, זו ליכולת לראות את שתיהן: בעוד שאנשים שאינם ערים (מוארים) כבולים בתפישתם המוגבלת של מציאות מוגבלת ובטוחים שהיא היחידה שיש וכל מה שיש, האנשים הערים יכולים לראות את המציאות גם בהיבטה המוחלט ויש להם את החופש לחיות את שתי האמיתות אודות המציאות בשלמותן. באשר לשאלה השנייה, חושבני שאין זה באמת משנה האם טוב ורע הינם יחסיים; העובדה הפשוטה היא שבחיים, כשפוגעים בגופנו, כשגונבים אותנו, כשמתעללים בנו מינית, כשמדברים בנו סרה ומשמיצים אותנו וכשבערפול חושים של שכרות פוגעים בנו – כואב לנו וכואב לנו מאוד. כואב לנו פיזית, וכואב לנו נפשית. די בכך בשביל להבין שמוסר ואתיקה שומרים עלינו ועל זולתנו מפגיעות כאלו, ובאשר לאותם טוב ורע שמשתנים מחברה לחברה ומתרבות לתרבות די יהיה אם נברר מהו הטוב והרע אצל אותם אנשים אצלם אנו מתארחים ונמנע לכל הפחות לעשות את מה שנחשב בעיניהם הרע, או שנתרחק מהם מהר ככל האפשר כשהטוב שלהם הוא הרע שלנו.

4. שמוסר ואתיקה אינם אלא מוסרנות צבועה. כבנים ובנות לחברה ותרבות אשר מתעבות איפוק וריסון של רגשות, ושהחצנה וביטוי שלהם הוא הדבר *האותנטי* – גם במחיר העלבתו והשפלתו של האחר, מה לנו מתרגלי הבודהיזם ולמוסרנות צבועה? הלאה מוסר ואתיקה!

כאן בדרך כלל יש בלבול עמוק בין צביעות אמיתית, שהיא העמדת פנים בפני מישהו כדי להשיג ממנו משהו באופן נצלני וציני, לבין נימוס, אדיבות ומעט דיפלומטיה שמטרתם היא פשוט לשמור על יחסים טובים, שלווים, או לכל הפחות תקינים עם הזולת, ולהמנע ככל אפשר מקונפליקטים מטופשים ולא הכרחיים גם אם בתוך תוכנו מבחינה רגשית היינו מתים לצרוח עליו או לבעוט בישבנו. בתרבות שמקדשת את האנדיבידואליזם וכתוצאה מכך את ה*אותנטיות* שבביטוי רגשות שליליים ובהחצנתם בכל עת שניתן, גם במחיר של יצירת עימות מיותר ועד כדי החרבת חייו של האחר ממש, אדיבות, נימוס, איפוק וריסון או מוסר ואתיקה הם צביעות. אבל אם אלה הם צביעות, רובנו נצטרך להודות בבושת פנים שאכן גם אנחנו צבועים, כי בחלקים נכבדים של חיינו אנחנו משתדלים לשמור על נימוס, אדיבות, איפוק וריסון עם עמיתנו לעבודה, הבוסים שלנו, בנות/בני זוגנו, חברים מכרים וידידים – שאם לא כן נמצא את עצמנו מחליפים כל כמה חודשים עבודה, מתחתנים ומתגרשים ללא הפסק ושוהים בעיתות ארוכות של בידוד חברתי. נכון שחלקנו באמת מגיעים למצבים קיצוניים כאלו, אבל בוודאי שאינם רצויים כיוון שסבל רב מיותר כרוך בהם.

לעומת זאת בדרך-חיים או תורה רוחנית הרואה את האמת העליונה שלה בשאיפה לצמצם ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל, בהעצמה של חמלה ושל רצון טוב, אדיבות, נימוס, איפוק וריסון, ובמילים אחרות – מוסר ואתיקה, אינם מוסרנות צבועה כלל וכלל אלא אמצעי מיומן וכלי-שרת כדי להפחית ולהמעיט בסבל, לעשות את הטוב, לשמור על הטוב ולהפיץ את הטוב. בדרך-חיים או בתורה כזו הרואה באושר ורווחה לכל מטרה עליונה, התנהגות אדיבה, מנומסת, מאופקת ומרוסנת היא התגלמותה של האותנטיות האמיתית ואין היא צביעות כלל וכלל.

5. שאנחנו כבר מוסריים, ולכן למה אנחנו צריכים לעסוק במוסר ואתיקה? מה, עשינו רע למישהו?

ובכן, נכון שרובנו לא רוצחי המונים, אנסים סדרתיים, שודדים אלימים או יושבים תכופות בבתי-הכלא בגלל מעשים נלוזים כאלו ואחרים, וקרוב לוודאי שאנחנו גם לא אנשים נוראים באופן יוצא מן הכלל. אבל באמת, האם אנחנו ישרים כל-כך? האם אנחנו טובים כל-כך? האם אף-פעם אנחנו לא מרימים יד, או האם הפסקנו לייחל או לאחל למישהו שיחטוף כמה מכות נאמנות? האם אף-פעם איננו מעליבים את קרובינו ואהובינו, והאם הפסקנו לאלתר להעליב? האם הפסקנו לרכל, לשקר, להפעיל מניפולציות רגשיות, להשתכר ובעקבות כך לפגוע בזולתנו? אני בטוח שבהתבוננות כנה ואמיתית בעצמנו, נוכל לראות שאנחנו חוזרים על מעשים אלו או על חלקם שוב ושוב. וכאן בדיוק נכנסים המוסר והאתיקה: קודם כל כדי להעלות למודעות שלנו את העובדה שאנחנו אכן ממשיכים בהתנהגויותנו הבלתי נאותות, ולאחר מכן פשוט כדי שנפסיק אותן בכל פעם שהן עולות ומנסות להשתלט עלינו מחדש.

6. עצלות, וקושי להתגבר על העצלות הזו. הרי גם ככה לפעמים התרגול של המדיטציה קשה, ולא תמיד אנחנו זוכרים להיות במיינדפולנס, אז מה, אז נתחיל גם לשים לב לכל פיפס שיוצא לנו מהפה, לכל מחשבה עצבנית שעוברת לנו בראש, ונתאמץ לא למעוך יתוש גם לאחר שרווה מדמינו ולא לקלל מתחת לשפתינו העליונה גם כשמאוד-מאוד בא לנו?

כן, עצלות יכולה להיות קושי עצום, ובייחוד כשהיא מגובה ונתמכת במערך של תירוצים ושקרים עצמיים שמעודדים אותנו להיות חסרי תשומת-לב ורשלניים. פה אנחנו צריכים להבין שעבודה רוחנית אינה כוללת רק מצבי תודעה חיוביים מענגים, מעגלי חיבוק תומכים, חיוכים וליטופים, אלא לפעמים גם עבודה קשה, חריקת שיניים ומאבק. ישנם זמנים בהם עלינו לשנס מותניים ולהתאמץ יותר גם כשלא נוח לנו, גם כשלא נעים לנו. אחרי הכל, אנחנו חותרים אל החופש, והחופש הוא ממה? מכל ההתניות וההרגלים שלנו שכופים עלינו פעם אחר פעם התנהגויות ומצבים המעוררים סבל, אצלנו ואצל זולתנו.

7. גושפנקה לכאורה או למעשה ממורים בודהיסטיים, בייחוד במסורת הזן אבל גם לפעמים במסורת הדזוגצ'ן (מורים מודרניים בדרך כלל), האומרת שאין צורך בלימוד וטיפוח של מוסר ואתיקה, וזאת משום שאלה יופיעו מעצמם באופן ספונטני (סיבה 1 בראש הרשימה) עם תרגול המדיטציה והשגת ההתעוררות, ו/או משום שמוסר ואתיקה הם רק עוד תחבולה של התודעה המושגית-דיסקורסיבית שעשוייה לעכב את השגת ההתעוררות. כאן דרך אגב, צריך להבדיל בין מורים שבתוך המסורת, כלומר נזירים או מורים הפועלים במסגרת שושלתן של אסכולות מסורתיות להבדיל ממורים שיצאו מממסגרתן, או שמלכתחילה לא פועלים באף אסכולה או שושלת מסורתית (במילה מסורתית אין הכוונה ל"שמרנית", אלא במשמעות של מסירה ממורה לתלמיד ושמירה על אותנטיות השיעורים הנמסרים. בהזדמנות אחרת אסביר את ההבדל בין שני סוגי מורים אלה ומדוע לדעתי מורים המחוברים למסורת ושושלת עדיפים על פני מורים שאינם מחוברים למסורת ושושלת).

סיבה 7 היא מקרה קשה במיוחד. היא מקרה קשה במיוחד משום שכאן חלק מהמורים, בייחוד מהסוג השני שמניתי, שבעיני תלמידיהם מגלמים לא פחות מאשר את הדהרמה בכבודה ובעצמה, נותנים לנו, לכאורה או למעשה, לא פחות ולא יותר מאשר את ההכשר האולטימטיבי להמשיך ולהיות הבורים והבטלנים שאנחנו. פתאום יש לנו את האישור ממורי הדהרמה עצמם להמשיך להתעצל ולא ללמוד, כי מה לסוטרות פלספניות שיש לשרוף אותן בכיף ולתרגול אותנטי של מדיטציה ולהארה אותנטית? פתאום יש לנו את האישור לשבת ולשבת מסטולים במדיטציה ללא סוף ולדמיין שהתודעה שהפכה לריקנית ואטומה למעשה השיגה את הריקות, ושזוהי למעשה תכליתה המהוללת של השיקנטזה, מדיטצית ה"רק לשבת" של הסוטו-זן. או, שלפי מסורת הדזוגצ'ן אפשר פשוט להיפטר ולהיפרד (בהקלה!) מן התרגולים המסורתיים המקדימים המיוחדים (נְגוֹנדְרוֹ, 4 או 5 הפעמים של המאה-אלף) ומה"לוֹ-ג'וֹנג" ההודי והטיבטי, השיעורים של אימון וטיפוח התודעה.

ובכן, לו תלמידים היו זוכים ללימוד מקיף ומעמיק או מטריחים את עצמם בלימוד מקיף ומעמיק, או לכל הפחות היו יודעים לעשות את ההקשרים הנכונים, היו מגלים כמה עובדות מעניינות שראוי לתת עליהן את הדעת. למשל, דוגן: חכם ומורה זן יפני, שהיה קודם כל נזיר ואיש מלומד בעצמו, ואת שיעוריו נתן לאנשים שרובם היו דומים לו, או עשו דרך דומה לשלו. כשלימד את תלמידיו ש'הישיבה (במדיטציה) לבדה היא כבר היות בודהה' (בציטוט חופשי שלי), הוא לא לימד אנשים שבקושי יש להם צל של מושג ירוק בבודהיזם, אלא אנשים שלהם הכשרה ולימוד רציניים, ושהכירו לפחות בצורה מספקת את עיקרי תורתו של הבודהה. כמו כן אם אנחנו מתבוננים בקורות חייו, אנחנו רואים שהיה בעל כנות עצמית בלתי מתפשרת. אף-על-פי שזכה באות ההארה ממורו, ידע בעצמו שלא זכה בהתעוררות הנכספת, ולכן יצא לסין כדי להמשיך את הכשרתו ולימודיו. ההבדל העיקרי בין המורים המסורתיים לבין המורים המודרניים המערביים מצוי במקום בו המורים המסורתיים יודעים לתת לתלמיד את השיעור המתאים לו, וכך אם יש תלמיד מוכשר ונבון במיוחד ייתכן שכבר מן ההתחלה יקבל את ההדרכות הגבוהות של המהאמודרא או הדזוגצ'ן מבלי שיצטרך לעבור את המסלול המפרך של התרגולים המקדימים המיוחדים. לעומתם, מי מהמורים המערבייים המודרניים בניסיון *להתאים* מראש את תרגולי המהאמודרא והדזוגצ'ן לתלמידים מערביים, מביאים אג'נדה מובנית של נטישת 'כל הדברים המיותרים שאינם הכרחיים לעיקר' (והעיקר כמובן הם המהאמודרא או הדזוגצ'ן), ובכך פעמים כה רבות זורקים את התינוק עם המים. מה שקורה בפועל הוא שהם מוסרים שיעורים גבוהים מאוד ללא הבחנה לתלמידים שלרבים מהם אין את היכולת להבין ולממש אותם. פה גם חשוב לציין שלא תמיד המורים אחראים למצב זה אלא גם התלמידים שברוב להיטותם וחמדנותם לשיעורים *גבוהים* פשוט מוותרים על שיעורים חשובים לא פחות, נמוכים או בסיסיים לכאורה, אשר היו 'מכינים ומנקים את הכלי שלהם כדי שהנוזל הטהור שיימזג לתוכו לא יוכתם בלכלוך שעדיין נותר בו', בציטוט חופשי של אחד מן המורים הטיבטים המסורתיים.

8. המורים המלמדים עצמם חשים אי-נוחות מלדבר בפני תלמידיהם על מוסר ואתיקה, ולכן או שהם "עוקפים" אותם בצורה כזו או אחרת, או מזכירים אותם בלשון רפה או פשוט מתעלמים מהם לחלוטין, וזאת משום שייתכן והם פוחדים לאבד את הפופולאריות שלהם בקרב קהל שומעיהם, התאבים לשמוע דברים יותר מעניינים ומרתקים.

מקרה זה נובע מחששם המוצדק לרוב של מורים שיאבדו את קהל מאזיניהם, ואת תלמידיהם אם יש להם. אני זוכר שפעם הוזמנתי למקום כלשהו לשאת הרצאה על בודהיזם. הנושא שבחרתי היה אודות המוסר והאתיקה על-פי הבודהה-דהרמה, ואכן כבר בשליש הראשון של ההרצאה שהייתה אמורה להמשך כשעה וחצי נעלמו רוב מאזיניי. אלה שעוד ציפו למשהו מעניין שייאמר הפכו לעוינים ומזלזלים, ובמיוחד אשה אחת שפשוט התפוצצה מכעס על כך שגם הבודהיזם הוא בעד 'חזירות קפיטליסטית' של "שלי" vs "שלך".

גם אני במשך השנים הראשונות להיכרותי עם הבודהיזם התעלמתי ממוסר ואתיקה ולא עסקתי בהם, עד שמספר אירועים גרמו לי לתהות מדוע בכל כך הרבה שיעורים עם מורים מערביים שהשתתפתי בהם לא דיברו על מוסר ואתיקה. בקבוצה מסוימת של זן בה תרגלתי תקופה מסוימת בחו"ל, היחסים בין חבריה היו כה גרועים עד שכמה חברים עזבו בעקבות משבר גדול שחוו ונוצר פיצול עמוק; כששאלתי את ראש הדוג'ו בו תרגלנו האם יש כללים כלשהם של מוסר ואתיקה שהם משתדלים לשמור עליהם, הוא ענה שרק בתוך הדוג'ו עצמו, אולם מחוצה לו כל אחד נוהג לפי דרכו. כששאלתי אותו האם למעשה כל העולם כולו צריך להיות הדוג'ו ולכן יש לשמור על הכללים בכל עת, הוא פשוט נאלם והשתתק. מקרה אחר הוא מקרה אישי שלי אותו לא אפרט. רק אומר שזו הייתה תקופה של תרגול חזק ביותר, עד כדי כך שהשליתי את עצמי שאני כבר קרוב מאוד להארה. מה שקרה בפועל היה שכל הפגמים שלי "ירדו למחתרת" והתחפרו בעומק תודעתי, רק כדי שמאוחר יותר אפול למשבר גדול בחיי האישיים. לו הייתי שם לב למוסר ואתיקה, ומנסה לשמור עליהם ולטפח אותם, קרוב לוודאי שהייתי זהיר הרבה יותר ולא הייתי נופל אל המשבר הגדול ההוא. בכל אופן, כשזכיתי ללמוד אצל שי-פו שנג ין זן, שמעתי אותו מדבר רבות על מוסר ואתיקה, ומאוחר יותר את המורים הטיבטים מדברים הרבה על מוסר ואתיקה, בדרך כלל בתחילת כל שיעור שהעניקו. הסיבות לכך ששיעורים על מוסר ואתיקה כמעט ולא קיימים אצל רבים מן המתרגלים המערביים הן תשובות שונות של תלמידים ומורים שונים שקיבלתי במישרין או בעקיפין כששאלתי אותם על מוסר ואתיקה, ואת כולן רשמתי כאן. ברשומות הבאות אראה את נחיצותם של המוסר והאתיקה, אסביר איך הם משתלבים עם התרגול המדיטטיבי ואסביר מדוע תרגול הדהרמה בלעדיהם חסר טעם ואף מזיק.