Skip to content

סקירה היסטורית חטופה של הזן-בודהיזם בסין ובמערב, וביקורת

אפריל 13, 2015

רוב קוראי רשומה זו, קרוב לוודאי שכבר התוודעו לזן באמצעות ספרים בעברית כמו ״לאן נעלמו הקולות״ של יואל הופמן, ״שיחות מטורפות״ של יעקב רז, או ״חוכמת הזן״ הישן והטוב בתרגומו של דוד שחר (במקור Zen Flesh, Zen Bones של Paul Reps ו- Nyogen Senzaki), או בקריאה של ספריהם של אלן ווטס, ד.ט סוזוקי והדומים להם. הזן המוצג בספרים אלה הוא זן פרוע, אנרכי, מלא בהומור, ספונטני וישיר, שוחט פרות קדושות, זן שאינו פוסק מלהפתיע במעשיהם ובמקוריות הגותם של גיבורי סיפוריו. מלבד אלה, נושא מרכזי אחר של סיפורי הזן הללו הוא רגע ההארה בה זוכה גיבורם, אם בעקבות התרחשות אקראית כלשהי כמו בעיטה באבן קטנה של חצץ או רעף, התבוננות בפריחת פרחי האפרסק, או בשיחה חריפה במיוחד עם חכם-זן כלשהו. כך נדמה לקוראי אותם ספרים, שמראה זה של הזן המשתקף לעיניהם, הינו חזות כל הזן. באופן מופרך משהו, ידמו לעצמם הקוראים שסיפורי זן אלה מתארים את חייהם היומיומיים של גיבוריהם. הם ימעטו לתהות, אם בכלל, איך באמת חיו אנשים אלה טרם הפכו לגיבורי זן, ומהי לעזאזל אותה הארה נכספת שחלקם זוכים בה באותם סיפורים.

סיפורי הזן מתארים את רגעי השיא של גיבוריהם: את הרגע בו התגברו על קושי גדול בדרכם הרוחנית בכך שזכו בהארה, או את משפטי החוכמה התמציתיים המנוסחים כמשפטי מחץ של המורים המככבים בהם, או את שניהם גם יחד. אולם רגעי שיא אלה הם תוצאה של תהליכים רוחניים עמוקים ביותר, שמלבד אצל מתי המעט שבמעט, מתרחשים בעקבות אימון וטיפוח מורכבים ומתמידים של התודעה, ולאורך זמן רב בדרך כלל. דוגמה לחכם צ׳אן/זן שעבר אימונים כאלה לאורך שנים ארוכות, היא של המורה המפורסם מאוד והאניגמטי, צָ׳אוֹ-צ׳וּ (סינית. יפנית- ג׳וֹשוֹ): 22 שנים למד אצל מורהו נַנצ׳וּאָן (סינית. יפנית- נַנסֶן) עד למותו של זה, עוד כ- 40 שנים המשיך לתרגל ולבחון את השגותיו מול מורי הצ׳אן הגדולים ברחבי סין, ורק בגיל 80 החל ללמד למשך שארית 40 שנותיו.

הצָ׳אן-בודהיזם בסין, הוא מולידם של צאצאיו הידועים יותר: הזן היפני המפורסם מאוד והסון הקוריאני המפורסם גם כן, אם כי פחות. צאצא נוסף שלו הוא התְהִיֵאן, הזן הוויטנאמי, שכמעט ואינו מוכר כלל במערב. בשנותיו הפורמטיביות (בערך בין השנים 650-1000 לספירת הנוצרים), הצ׳אן התפרסם בגלל מעשיהם החריגים, האקסצנטריים והאיקונוקלסטיים (מנפצי מוסכמות, שוחטי פרות קדושות בלשון ההמון) של רבים מחכמיו ומוריו, ובגלל התבטאויותיהם המתריסות או המוזרות; בין המעשים וההתבטאויות הללו, ניתן למנות את הצעקות הפתאומיות והחבטות שנהג לחלוק המורה וחכם הצ׳אן מָא-טסוּ לתלמידיו או כשצבט את חוטמם; שריפת פסל בודהה מעץ כדי להתחמם בחורף הקר (חכם הצ׳אן טָאן-הסִיָה), וההוראה לתלמידים להרוג את הבודהה במקרה ויפגשו אותו בדרכם (החכם ומורה הצ׳אן לִין-צִ׳י). מצב זה כנראה היה כל-כך קיצוני, עד שאחד מן ״האבות הקדמונים״ ומורה גדול של הצ׳אן באותם זמנים בשם טְסוּנג-מִי (שהיה גם אחד מהאבות הקדמונים של אסכולת ״זר-הפרחים״, בסינית חוּאָ-יֶן), מחה עליו בחריפות כשטען שמורי הצ׳אן של זמנו מובילים ל- ׳נון-דואליזם קיצוני שמכחיש את הצורך בטיפוח רוחני ובמשמעת מוסרית.׳ כך היה הצ׳אן בשלוש או ארבע מאות השנים הראשונות לקיומו, כמו נער צעיר מלא בהורמונים שבעט לכל עבר בהתרסה.

אילו שיטות מדיטטיביות תרגלו חכמי הצ׳אן באותם שנים? זוהי שאלה שלא קל ולא פשוט לענות עליה. קרוב לוודאי שאלה הן אותה שיטות מדיטטיביות המתוארות באוספי הדרשות של הקאנונים המוקדמים, כמו תרגול ואימון של האַנָאפָּאנָהסַטי (המודעות לנשימה), או של הסַטִיפְּהָאטַנָה (ארבעת היסודות של תשומת-הלב, ובתרגום מעט אחר- ״ארבעת מוקדי תשומת-הלב״). יחד עם זאת, על-פי שני כתבים  (בהקדמה ל- ״שתי הכניסות וארבע הפעולות״ של טָאן-לִין וב- ״ביוגרפיות נוספות של נזירים יוצאים מן הכלל״ של טָאוֹ-שׁוּאָן) המתעדים את בּוֹדהִידְהַרמָה, האב הראשון והמיתי למחצה של הצ׳אן בסין, הטכניקה בה מדט ידועה כ- ״מבט בקיר״ (סינית: פִּי-קוּאָן), וייתכן שתרגלו אותה לפניו גם נזירים אחרים (טאו-שׁואן אמר: ״הסגולה של [טכניקת] המבט בקיר של המהאיאנה היא הגבוהה ביותר.״). אולם מהי בדיוק הטכניקה המנטלית של מדיטציה זו – זאת איננו יודעים. בכל אופן, מסורת היא אצל נזירי ומתרגלי המדיטציה של אסכולת הטְ׳סָאוֹ-טוּנג הסינית וצאצאה היפני הסוֹטוֹ שכשהם עוסקים במדיטציה פניהם מופנות אל קיר. בסביבות המאה הששית לספירת הנוצרים, הייתה זו גירסת המדיטציה של אסכולת הטִיֵן-טָאי של השַׁמַטהָה-וִיפַּשׁיַנָא ( בקירוב בעברית: השקטה וראייה-חודרת; סינית: צִ׳יה-קוּאָן) שרווחה אצל הנזירים הבודהיסטים הסינים של אותם שנים ובכללם גם אצל נזירי הצ׳אן. מי שלימד את טכניקת המדיטציה הזו היה צִ׳י-אִי הפטריארך הרביעי של הטיין-טאי, והוא עשה זאת בין היתר באמצעות כתיבת מדריכי המדיטציה שלו שהיו המפורטים והשיטתיים ביותר שנכתבו עד זמנו, וייתכן מאוד שנשארו כך גם שנים ארוכות מאוד אחריו.

בעוד שאימון וטיפוח התודעה במדיטציה בישיבה (של הגוף בפועל) הם תרגול חשוב ועיקרי בכל האסכולות הבודהיסטיות ובכללם הצ׳אן, שנים מעטות מאוחר יותר עם עלייתו של חוּאִי-נֶנג לקידמת במת הצ׳אן וכשני דורות של תלמידים אחריו, נדמה היה כי המדיטציה בישיבה איבדה את כובד משקלה. צמד המילים ״מדיטציה בישיבה״ (סינית: טְסוּ-צָ׳אן; יפנית: זָא-זֶן) הפך לצמד של מילים נרדפות לשׁמטהה-ויפשׁינא – השקטה וראייה-חודרת – המצב המדיטטיבי הרצוי של התודעה, וזאת ללא שום קשר לתנוחה בה נמצא הגוף בפועל. בכל זאת, עדיין אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהבודהה עצמו התעורר תוך כדי מדיטציה בישיבה, שנזירי ומורי הצ׳אן קודם להואי-ננג עסקו באינטנסיביות במדיטציה בישיבה (כשהגוף יושב בפועל, ולא רק כשהתודעה היא זו ש״מתיישבת״), שכך גם עשו המורים והתלמידים שבאו אחריו,  ושהמדיטציה בתנוחת הישיבה באופן כללי הייתה – ונשארה, תרגול בעל ערך עצום לעוסקים בו. באופן זה, המדיטציה בתנוחת הישיבה של הגוף חזרה להיות תרגול מרכזי של הצ׳אן, ומאוחר יותר אצל דוגן ביפן אף הפכה כך נראה, לתמצית ומהות של הזן ושל הבודהיות ממש.

מבודהידהרמה שהיה הפטריארך הראשון של הצ׳אן ועד להואי-ננג שהוכר כפטריארך הששי (הדרך והסיבות שהביאו את הואי-ננג להכרה זו מפוקפקות למדי, אך להבהרת הנושא יש להקדיש מאמר מיוחד בפני עצמו), הצ׳אן לא היה לגמרי אסכולה מובחנת בפני עצמה. למעשה, מכיוון שבודהידהרמה היה מומחה של סוטרת הלַנקָאוַטָארָה, ובדומה לאסכולות אחרות שנוסדו בסין סביב סוטרות ספציפיות, האסכולה שהפכה מאוחר יותר לצ׳אן נשאה בפועל את שמה של סוטרה זו, ושושלת החכמים מבודהידהרמה ועד להואי-ננג היו ידועים כ- ״חכמי הלנקאווטארה״. מתקופתו פחות או יותר של הואי-ננג ואילך, כך מוסרים לנו חוקרי הצ׳אן המלומדים של האקדמיות השונות, אסכולת הלנקאווטארה השלימה את תהליך ה׳סיניפיקציה׳ (כלומר הפיכתה לסינית), והפכה לידועה כ״צ׳אן״. בדרך זו הפך הצ׳אן לאסכולה מובחנת משאר האסכולות שכבר התקיימו קודם לכן בסין, ובו התפתחו ענפים ותתי-ענפים משל עצמו, אשר היו ידועים באותם זמנים כ״שבע אסכולות הצ׳אן״ וכ- ״חמשת בתי הצ׳אן״.

אני לא אפרט כאן על כל אחת מן האסכולות ובתי הצ׳אן הללו מכיוון שאין זה נושאה של רשומה זו. זאת אעשה אולי פעם אחרת, ברשימה שאקדיש במיוחד להם. רק אזכיר שוב, כפי שכבר ציינתי למעלה, שתקופה זו של הצ׳אן, בערך בין המאות השביעית לעשירית או האחת-עשרה של ספירת הנוצרים (שושלת טָ׳אנג), התאפיינה באיקונוקלזם חריף שהתבטא הן בתרגוליהם והן בשיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן. במאות השנים הראשונות של שושלת סוּנג (960-1297) חלו תמורות בצ׳אן. שיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן הקודמים תועדו ולוקטו לאוספים של מה שאנחנו מכירים כיום כ״קואנים״ (סינית: קוּנג-אנים), המפורסמים שבהם הם ״רשומות הצוק הכחול״ של יוּאָן-ווּ (1125) ו״המחסום ללא שער של ווּ-מֶן (1228). שלושה מתוך חמשת בתי הצ׳אן נספגו אל תוך אסכולת לִין-צִ׳י, ויחד עם אסכולת ט׳סאו-טונג נשארו שני אלה בתי הצ׳אן ששרדו עד ימינו אנו. יוצא מן הכלל אחד מבין שלושת בתי הצ׳אן שנעלמו הוא בית הצ׳אן קוּאֵי-יאנג, אותו הצליח להחיות המורה וחכם הצ׳אן הענק הענן-הריק (1840-1959) לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואותו הוא מסר לחכם ומורה הצ׳אן הגדול שׁוּאֶן-חוּאָ. כך למעשה קיימים היום שלושה בתי צ׳אן מתוך החמישה שהתקיימו בעבר. במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה חיו שני מורים גדולים, טָא-חוּאִי של אסכולת הלין-צ׳י (יפנית- רינזאי) והוּנג-צִ׳י של אסכולת הט׳סאו-טונג (יפנית- סוטו). כל אחד מהם פיתח שיטת מדיטטיבית שהפכה ייחודית לכל אחת משתי האסכולות הללו, ואותן מתרגלים עד היום תלמידיהן וחכמיהן. טא-חואי פיתח את שיטת המדיטציה הידועה כ- ״ראש המחשבה״, שיטה שהיא זיקוק של ההגות בקואנים, והונג-צ׳י פיתח את שיטת ״ההארה-הדוממת״, שהיא עידון של שיטת המדיטציה צ׳יה-קואן של אסכולת הטיין-טאי כפי שתיארתי למעלה.

בשנים אלה, הצ׳אן התבגר והבשיל. אם בתקופה שקדמה להן הצ׳אן היה כנער מתבגר מלא פצעונים שבעט וירק לכל עבר, בתקופת שושלת סונג הצ׳אן הפך להרמוני ומעודן. באופן זה אלמנטים שונים שנעדרו ממנו או שהיו בעודף קיצוני בשנותיו הפורמטיביות, בתקופת שושלת סונג כל אלה מצאו את המקום הנכון, האיזון הנכון, וההרמוניה המיטיבה ביניהם. תרגול, לימוד, איקונוקלזם ומסורתיות בריאה דרו כולם יחדיו בתוך הצ׳אן מבלי שיפריעו האחד לרעהו, במינונים הנכונים, בהקשרים הנכונים ובהפריה הדדית, כשהסתירה לכאורה ביניהם נשמרת במתח עדין ורצוי. כך תלמיד הצ׳אן יכול היה להתפתח בצורה מאוזנת ורב-מימדית: מחד הוא לא היה בור, ומצד שני לא תיאורטיקן בלבד; מחד ידע את ההקשר הנכון של הדברים ויכול היה לבעוט אותם מעליו, ומצד שני אהב וכיבד את מסורתו הרוחנית. דוגמה מעולה לתלמידים כאלה, שבתורם הפכו לענקי צ׳אן בעצמם הם המורה המודרני הענן הריק וצאצאיו הרוחניים שׁיפו שׁוּאֶן-חוּאָ ושׁיפו שֶׁנג-יֶן שהיו שני מורי הצ׳אן הגדולים של המחצית השניה של המאה ה- 20.   

*          *

*

בתחילת המחצית הראשונה של המאה ה- 20 הגיע המלומד והמשכיל היפני ד. ט. סוזוקי למערב ובישר בו את בשורת הזן, הצאצא היפני של הצ׳אן. מהו הזן שהציג ד. ט. סוזוקי? הזן הזה היה זן רומנטי, מיסטי, מופשט, נטוראלי, ספונטני, מלא בחוש הומור העצמי, זן שחכמיו בעטו ללא מורא ופחד בערכיו וסמליו הקדושים שלו עצמו, זן שלכאורה היה חופשי מכל רעיון שבאמצעותו ניסו להגדירו. ספריו של סוזוקי נפוצו לאורכו ולרוחבו של המערב בארה׳׳ב ובאירופה, והוא הפך לאורח ומרצה מבוקש בכמה מן האוניברסיטאות החשובות שלהן. באותם זמנים באירופה ובארה׳׳ב, משכיליהן נטשו זה מכבר את מסורותיהם הרוחניות הנוצריות והיהודיות. הם ראו בהן מוסדות מיושנים, חסרי מודעות עצמית וחוש הומור, מסורות שלדידם היו מאובנות רוחנית ושמיזה זמן רב חסמו את הגישה של חסידיהן לחוויה רוחנית-דתית-מיסטית אותנטית של נבואה או רוח הקודש; לדידם של משכילים אלה, המסורות הללו הפכו מיזה זמן רב רק לאוסף של טקסים פורמליים, דוגמוֹת אמוניות מקובעות וחלולות (נצרות), או אוסף של כללים משפטיים-חברתיים חלולים (יהדות). לכל הסממנים העגומים האלה הזן היה התרופה, הבאר החדשה שנפרצה של מים חיים וצוננים. שוב נפתחה במערב הדרך לרוחניות אותנטית, לחוויה דתית של הלב, להצצה בלתי אמצעית אל סודותיהם המופלאים והנסתרים של החיים. דרך זו נפתחה בפני כל אחד ואחת, ולא משנה מה היו מוצאם הדתי, התרבותי או האתני, או מעמדם בחברה ובמסורותיהם הרוחניות-דתיות אליהן נולדו. הדרך אל המופלא נפתחה בפני כולם, ובאופן הישיר ביותר. או כך לפחות, היה נדמה להם.

במאה העשרים, ד. ט. סוזוקי ידוע כמי שסלל לראשונה את דרכו של הזן לליבותיהם של אנשי המערב. אחריו המשיכו לפרסם ולהפיץ את הזן אלן ווטס עם ספרי הזן שכתב כבר בשנות ה- 30׳, פּוֹל רֶפְּס וניוֹגֶן סֶנזַקִי עם ספרם ״בשר הזן עצמות הזן״ (שתורגם לעברית ע׳׳י דוד שחר כ״חוכמת הזן״), שיצא לקראת סוף שנות ה- 50׳, יחד עם משוררים וסופרים בני דור הביט של אותה תקופה כדוגמת אלן גינזברג וג׳ק קרואק שהושפעו משירי האיקו וסיפורי זן וביטאו זאת בכתיבתם. מתחילת שנות ה- 60׳ של המאה העשרים מורים כשׁוּנרִיוֹ סוזוקי רושׁי בארה׳׳ב (לא לבלבל ולא קשור לד. ט. סוזוקי, לבד העובדה ששניהם היו חכמי זן ולשניהם שם משפחה זהה), טָאיזֶן מָאֶזוּמִי רושי (ארה׳׳ב), וטָאיסֶן דָאישִׁימַרוּ רושי (אירופה) השפיעו עמוקות על תפיסת הזן במערב. מרכזי התרגול והלימוד שלהם גדלו, תלמידיהם התרבו (חלקם הפכו למורים מפורסמים בזכות עצמם). כך הזן זכה לאחיזה איתנה בארצות המערב, ובמיוחד בגירסתו היפנית. בשנת 1972 הגיע לארה׳׳ב מורה הסון (קוריאנית. יפנית: זן) סוּנג-סָהאן סוּנִים ובישר את הזן הקוריאני במערב כשהוא ותלמידיו הקימו מרכזי תרגול ולימוד רבים של זן קוריאני ברחבי ארצות הברית ואירופה.

*          *

*

על-פניו נראה שהזן על סגנונותיו השונים פורח במערב, אולם משהו פוספס בו, ובגדול. מרבית האנשים עם כל כוונותיהם הטובות, כדרכם, מחפשים את הנעים, הנוח והמתאים להם. בעוד שבמקור התורה שלימד הבודהה על אסכולותיה הרבות וביניהן הצ׳אן והזן לסגנונותיו היא דרך טרנספורמטיבית במובן העמוק והרחב ביותר של המילה, הרי שבמערב במיוחד מה שנשאר מהזן הוא אוסף סיפורים, עוד אוסף של סיפורים בין אוספים רבים אחרים של סיפורים. תובנותיו שוטחו והפכו לפשטניות; אנשים שהתיימרו *להבין* ו*לפרש* את דבריהם של מורי הזן הגדולים התעלמו, בין אם מתוך בורות או בין אם ביודעין, מן ההקשר בו שיעורים אלה נמסרו, כלומר – לאילו תלמידים הם נמסרו, מה היה הקושי שהם ניסו לפלס בעדו או להתגבר עליו, ומה היה מצב תודעתם במעמד בו קיבלו שיעורים אלה. כמו כן, מתוך הבנה לקויה של שיעורים כגון ׳אין מה להשיג׳, ׳אין הארה׳, ׳אין דרך׳ ו- ׳אנחנו כבר מוארים כפי שאנחנו׳ או ׳רק לשבת׳ (ואז *נדע את הכל*), או אנחנו יושבים במדיטציה כי *אנחנו כבר בודהה*, לא רק שמשמעותם של סיפורי הזן נפגמה קשות, אלא גם תרגולי המדיטציה הפכו לרדודים, חיוורים ונטולי כוח. שיעורים כגון ׳ההבדל בין אורח ומארח׳ ו- ׳חמשת המצבים של הנסיך והשר׳ שהתפתחו מתוך שיעורי האורח והמארח באסכולת הט׳סאו-טונג, או ׳ראש-המחשבה׳ שהתפתחה באסכולת הלין-צ׳י, כל השיעורים המדיטטיביים רבי העוצמה הללו ננטשו לאנחות. יחד עם ניתוק כמעט מוחלט של הזן מהבודהה-דהרמה עצמה, מהמוסר והאתיקה שלה ומטיפוח האיכויות הידועות כ׳שלמויות׳, הזן הפך מדרך טרנספורמטיבית אמיתית לשיטה שקליפתה עדיין קוּלית ומגניבה, אבל לשדה יבש ומפורר. במקום ללמד אנשים איך לעשות טרנספורמציה אמיתית בתודעתם ובחייהם, איך באמת ובתמים להפוך את עצמם לאנשים ערים (מוארים) שיהיו מיטיבים ומועילים לכל היצורים החיים, עסוקים מורי-הזן-מטעם-שיגיונות-לבם במיחזור והעלאת גירה של סיפורי זן, בלהטוטי רטוריקת זן שהם ממציאים בעצמם, ובלהיות ״קולים״ ו״מגניבים״ בהתהדרותם בנוצות שאינם שלהם. כך התפתחו להן מה שאני קורא להן *אסכולות מערביות של זן*כגון *אסכולת האין-הארה*, *אסכולת הרק לשבת*, ועולה על כולן היא *אסכולת ה- אני בסדר כמו שאני* (פעמים רבות הן משיקות, חופפות ומתגלמות אצל אותם מורי-זן-מטעם-שיגיונות-לבם).

במערב ובישראל, סיפורי זן נלמדים, ממוחזרים, ומומצאים מחדש כיד הדמיון הטובה של מספריהם; חלק מן המלמדים הללו מתהדרים בגלימות יפניות או קוריאניות של זן או סון, ויש בידיהם תעודה עם קליגרפיה יפה המעידה על היותם *מוארים* ו*פטריארכים* במספר המי-יודע-כמה בשושלת כזו או אחרת של מורי-זן. אצל אחרים תארים אקדמיים בכירים מתנוססים לפני שמם; כולם אוהבים את הזן, כולם אוהבים לספר סיפורי זן, לפרש סיפורי זן ובסדנאות מיוחדות לכך גם מלמדים אחרים לפרש סיפורי זן. אולם אף אחד מהם, אפילו לא אחד, אינו מלמד את תלמידיו את הדבר החשוב ביותר:

איך להפוך לגיבורי זן של סיפורי הזן שלהם עצמם.

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. נעמה permalink

    המורים הטובים שאני פגשתי בדרך הם אנשים "רגילים",
    שאינם מתהדרים בגלימות ותארים!

    אהבתי

    • נעמה, זה אפילו לא חשוב אם המורים מתהדרים בגלימות ותארים או אם הם "אנשים רגילים". מה שחשוב הוא ששיעוריהם יחדרו לב ודעת, ושייטיבו ויועילו למאזיניהם/תלמידיהם.

      אהבתי

  2. תודה שלמה על הרשומה המחכימה והחשובה.
    מי יתן ונהפוך לגיבורי זן של סיפורי הזן שלנו!

    Liked by 1 person

  3. Sari Donelan permalink

    אהבתי

    Sari's iPhone

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

http://kerenarbel.com/

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

Bendowa.Net

הבלוג הזה מכיל טקסטים המתארים את החוויות והתובנות שלי כמתרגל זן כמו גם תרגומים לטקסטים בודהיסטים שונים תוך התמקדות בטקסטים השייכים למסורת הזן

רשימות מן הארץ הטהורה -sukhavati

ཨོཾ་མ་ཎི་པདྨེ་ཧཱུྃ

%d בלוגרים אהבו את זה: