Skip to content

סוטרת הלב

דרשת לב שלמות החוכמה הגדולה

מַהָאפְּרָאגְ`נָא פָּארַמִיטָא הֶרדַיָה סוטרה

(הגירסה הסינית)

תורגם מאנגלית ע"י שלמה ש. שפרינגר (התוספות בתוך הסוגריים הן שלי)

                                                                                                                      

 Sariputra

 

כשהבודהיסטווה אָוולוֹקִיטֵשוַורה
נע בעומקה של הפראג`נא פארמיטא (שלמות החכמה)
הוא הבין שחמשת המקבצים (skandhas) ריקים הם,
וכך התעלה אל מעבר לכל סוגי הסבל (dukha/duhka).

שֹאריפוטרה, צורה היא לא אחרת מאשר ריקות, וריקות אינה נפרדת מצורה.
צורה היא בדיוק ריקות, וריקות היא בדיוק צורה.
כך הם גם תחושותהרגשות, תפישה (של ההכרה), כוונותהתניות, והכרהתודעה.

שאריפוטרה
ריקות זו של כל התופעות,
אינה נולדת, אינה מתה
אינה טהורה ואינה לא טהורה,
אינה מתמלאת ואינה פוחתת.

בתוך הריקות אין צורה, ולא תחושותהרגשות, לא תפישה, לא כוונותהתניות ולא הכרהתודעה;
לא עין, לא אוזן, לא אף, לא לשון, לא גוף, לא תודעה;
לא מראה, לא צליל, לא ריח, לא טעם, לא מגע, לא מחשבה;
מרחב הראיה איננו, וכך גם שאר מרחבי החושים אינם ועד למרחב תפישת ההכרהתודעה.

אין בערות, וגם לא סוף לבערות
אין זקנה ומוות, וגם לא סוף לזקנה ולמוות.
אין סבל, אין סיבה לסבל, אין סיום לסבל, ואין דרך (לסיום הסבל).

אין חכמה או הגשמה
ללא הגשמה, הבודהיסטוות בוטחים בשלמות החכמה הגדולה
ואין להם מכשולים בתודעתם.

ללא מכשולים, אין פחד
הרחק מבלבול ודמיונות,
הם משיגים את הנירוואנה המושלמת.

כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד,
בוטחים בשלמות החכמה הגדולה
ומשיגים את ההארה המוחלטת והמושלמת.

לכן דע, שהשלמות של החכמה הגדולה
היא מנטרה של כוח,
היא המנטרה הגדולה של החכמה,
המנטרה העליונה, אין דומה לה, אשר משככת כל סבל.

זוהי האמת, ולא שקר.
לכן שנן את המנטרה של החכמה הגדולה:

!Gate Gate, Paragate, Parasamgate, Bodhi Svaha                   (לכו, לכו, לכו אל הגדה שמעבר, לכו כולכם אל הגדה שמעבר, והגשימו את הדרך אל ההארה!)

סקירה היסטורית חטופה של הזן-בודהיזם בסין ובמערב, וביקורת

רוב קוראי רשומה זו, קרוב לוודאי שכבר התוודעו לזן באמצעות ספרים בעברית כמו ״לאן נעלמו הקולות״ של יואל הופמן, ״שיחות מטורפות״ של יעקב רז, או ״חוכמת הזן״ הישן והטוב בתרגומו של דוד שחר (במקור Zen Flesh, Zen Bones של Paul Reps ו- Nyogen Senzaki), או בקריאה של ספריהם של אלן ווטס, ד.ט סוזוקי והדומים להם. הזן המוצג בספרים אלה הוא זן פרוע, אנרכי, מלא בהומור, ספונטני וישיר, שוחט פרות קדושות, זן שאינו פוסק מלהפתיע במעשיהם ובמקוריות הגותם של גיבורי סיפוריו. מלבד אלה, נושא מרכזי אחר של סיפורי הזן הללו הוא רגע ההארה בה זוכה גיבורם, אם בעקבות התרחשות אקראית כלשהי כמו בעיטה באבן קטנה של חצץ או רעף, התבוננות בפריחת פרחי האפרסק, או בשיחה חריפה במיוחד עם חכם-זן כלשהו. כך נדמה לקוראי אותם ספרים, שמראה זה של הזן המשתקף לעיניהם, הינו חזות כל הזן. באופן מופרך משהו, ידמו לעצמם הקוראים שסיפורי זן אלה מתארים את חייהם היומיומיים של גיבוריהם. הם ימעטו לתהות, אם בכלל, איך באמת חיו אנשים אלה טרם הפכו לגיבורי זן, ומהי לעזאזל אותה הארה נכספת שחלקם זוכים בה באותם סיפורים.

סיפורי הזן מתארים את רגעי השיא של גיבוריהם: את הרגע בו התגברו על קושי גדול בדרכם הרוחנית בכך שזכו בהארה, או את משפטי החוכמה התמציתיים המנוסחים כמשפטי מחץ של המורים המככבים בהם, או את שניהם גם יחד. אולם רגעי שיא אלה הם תוצאה של תהליכים רוחניים עמוקים ביותר, שמלבד אצל מתי המעט שבמעט, מתרחשים בעקבות אימון וטיפוח מורכבים ומתמידים של התודעה, ולאורך זמן רב בדרך כלל. דוגמה לחכם צ׳אן/זן שעבר אימונים כאלה לאורך שנים ארוכות, היא של המורה המפורסם מאוד והאניגמטי, צָ׳אוֹ-צ׳וּ (סינית. יפנית- ג׳וֹשוֹ): 22 שנים למד אצל מורהו נַנצ׳וּאָן (סינית. יפנית- נַנסֶן) עד למותו של זה, עוד כ- 40 שנים המשיך לתרגל ולבחון את השגותיו מול מורי הצ׳אן הגדולים ברחבי סין, ורק בגיל 80 החל ללמד למשך שארית 40 שנותיו.

הצָ׳אן-בודהיזם בסין, הוא מולידם של צאצאיו הידועים יותר: הזן היפני המפורסם מאוד והסון הקוריאני המפורסם גם כן, אם כי פחות. צאצא נוסף שלו הוא התְהִיֵאן, הזן הוויטנאמי, שכמעט ואינו מוכר כלל במערב. בשנותיו הפורמטיביות (בערך בין השנים 650-1000 לספירת הנוצרים), הצ׳אן התפרסם בגלל מעשיהם החריגים, האקסצנטריים והאיקונוקלסטיים (מנפצי מוסכמות, שוחטי פרות קדושות בלשון ההמון) של רבים מחכמיו ומוריו, ובגלל התבטאויותיהם המתריסות או המוזרות; בין המעשים וההתבטאויות הללו, ניתן למנות את הצעקות הפתאומיות והחבטות שנהג לחלוק המורה וחכם הצ׳אן מָא-טסוּ לתלמידיו או כשצבט את חוטמם; שריפת פסל בודהה מעץ כדי להתחמם בחורף הקר (חכם הצ׳אן טָאן-הסִיָה), וההוראה לתלמידים להרוג את הבודהה במקרה ויפגשו אותו בדרכם (החכם ומורה הצ׳אן לִין-צִ׳י). מצב זה כנראה היה כל-כך קיצוני, עד שאחד מן ״האבות הקדמונים״ ומורה גדול של הצ׳אן באותם זמנים בשם טְסוּנג-מִי (שהיה גם אחד מהאבות הקדמונים של אסכולת ״זר-הפרחים״, בסינית חוּאָ-יֶן), מחה עליו בחריפות כשטען שמורי הצ׳אן של זמנו מובילים ל- ׳נון-דואליזם קיצוני שמכחיש את הצורך בטיפוח רוחני ובמשמעת מוסרית.׳ כך היה הצ׳אן בשלוש או ארבע מאות השנים הראשונות לקיומו, כמו נער צעיר מלא בהורמונים שבעט לכל עבר בהתרסה.

אילו שיטות מדיטטיביות תרגלו חכמי הצ׳אן באותם שנים? זוהי שאלה שלא קל ולא פשוט לענות עליה. קרוב לוודאי שאלה הן אותה שיטות מדיטטיביות המתוארות באוספי הדרשות של הקאנונים המוקדמים, כמו תרגול ואימון של האַנָאפָּאנָהסַטי (המודעות לנשימה), או של הסַטִיפְּהָאטַנָה (ארבעת היסודות של תשומת-הלב, ובתרגום מעט אחר- ״ארבעת מוקדי תשומת-הלב״). יחד עם זאת, על-פי שני כתבים  (בהקדמה ל- ״שתי הכניסות וארבע הפעולות״ של טָאן-לִין וב- ״ביוגרפיות נוספות של נזירים יוצאים מן הכלל״ של טָאוֹ-שׁוּאָן) המתעדים את בּוֹדהִידְהַרמָה, האב הראשון והמיתי למחצה של הצ׳אן בסין, הטכניקה בה מדט ידועה כ- ״מבט בקיר״ (סינית: פִּי-קוּאָן), וייתכן שתרגלו אותה לפניו גם נזירים אחרים (טאו-שׁואן אמר: ״הסגולה של [טכניקת] המבט בקיר של המהאיאנה היא הגבוהה ביותר.״). אולם מהי בדיוק הטכניקה המנטלית של מדיטציה זו – זאת איננו יודעים. בכל אופן, מסורת היא אצל נזירי ומתרגלי המדיטציה של אסכולת הטְ׳סָאוֹ-טוּנג הסינית וצאצאה היפני הסוֹטוֹ שכשהם עוסקים במדיטציה פניהם מופנות אל קיר. בסביבות המאה הששית לספירת הנוצרים, הייתה זו גירסת המדיטציה של אסכולת הטִיֵן-טָאי של השַׁמַטהָה-וִיפַּשׁיַנָא ( בקירוב בעברית: השקטה וראייה-חודרת; סינית: צִ׳יה-קוּאָן) שרווחה אצל הנזירים הבודהיסטים הסינים של אותם שנים ובכללם גם אצל נזירי הצ׳אן. מי שלימד את טכניקת המדיטציה הזו היה צִ׳י-אִי הפטריארך הרביעי של הטיין-טאי, והוא עשה זאת בין היתר באמצעות כתיבת מדריכי המדיטציה שלו שהיו המפורטים והשיטתיים ביותר שנכתבו עד זמנו, וייתכן מאוד שנשארו כך גם שנים ארוכות מאוד אחריו.

בעוד שאימון וטיפוח התודעה במדיטציה בישיבה (של הגוף בפועל) הם תרגול חשוב ועיקרי בכל האסכולות הבודהיסטיות ובכללם הצ׳אן, שנים מעטות מאוחר יותר עם עלייתו של חוּאִי-נֶנג לקידמת במת הצ׳אן וכשני דורות של תלמידים אחריו, נדמה היה כי המדיטציה בישיבה איבדה את כובד משקלה. צמד המילים ״מדיטציה בישיבה״ (סינית: טְסוּ-צָ׳אן; יפנית: זָא-זֶן) הפך לצמד של מילים נרדפות לשׁמטהה-ויפשׁינא – השקטה וראייה-חודרת – המצב המדיטטיבי הרצוי של התודעה, וזאת ללא שום קשר לתנוחה בה נמצא הגוף בפועל. בכל זאת, עדיין אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהבודהה עצמו התעורר תוך כדי מדיטציה בישיבה, שנזירי ומורי הצ׳אן קודם להואי-ננג עסקו באינטנסיביות במדיטציה בישיבה (כשהגוף יושב בפועל, ולא רק כשהתודעה היא זו ש״מתיישבת״), שכך גם עשו המורים והתלמידים שבאו אחריו,  ושהמדיטציה בתנוחת הישיבה באופן כללי הייתה – ונשארה, תרגול בעל ערך עצום לעוסקים בו. באופן זה, המדיטציה בתנוחת הישיבה של הגוף חזרה להיות תרגול מרכזי של הצ׳אן, ומאוחר יותר אצל דוגן ביפן אף הפכה כך נראה, לתמצית ומהות של הזן ושל הבודהיות ממש.

מבודהידהרמה שהיה הפטריארך הראשון של הצ׳אן ועד להואי-ננג שהוכר כפטריארך הששי (הדרך והסיבות שהביאו את הואי-ננג להכרה זו מפוקפקות למדי, אך להבהרת הנושא יש להקדיש מאמר מיוחד בפני עצמו), הצ׳אן לא היה לגמרי אסכולה מובחנת בפני עצמה. למעשה, מכיוון שבודהידהרמה היה מומחה של סוטרת הלַנקָאוַטָארָה, ובדומה לאסכולות אחרות שנוסדו בסין סביב סוטרות ספציפיות, האסכולה שהפכה מאוחר יותר לצ׳אן נשאה בפועל את שמה של סוטרה זו, ושושלת החכמים מבודהידהרמה ועד להואי-ננג היו ידועים כ- ״חכמי הלנקאווטארה״. מתקופתו פחות או יותר של הואי-ננג ואילך, כך מוסרים לנו חוקרי הצ׳אן המלומדים של האקדמיות השונות, אסכולת הלנקאווטארה השלימה את תהליך ה׳סיניפיקציה׳ (כלומר הפיכתה לסינית), והפכה לידועה כ״צ׳אן״. בדרך זו הפך הצ׳אן לאסכולה מובחנת משאר האסכולות שכבר התקיימו קודם לכן בסין, ובו התפתחו ענפים ותתי-ענפים משל עצמו, אשר היו ידועים באותם זמנים כ״שבע אסכולות הצ׳אן״ וכ- ״חמשת בתי הצ׳אן״.

אני לא אפרט כאן על כל אחת מן האסכולות ובתי הצ׳אן הללו מכיוון שאין זה נושאה של רשומה זו. זאת אעשה אולי פעם אחרת, ברשימה שאקדיש במיוחד להם. רק אזכיר שוב, כפי שכבר ציינתי למעלה, שתקופה זו של הצ׳אן, בערך בין המאות השביעית לעשירית או האחת-עשרה של ספירת הנוצרים (שושלת טָ׳אנג), התאפיינה באיקונוקלזם חריף שהתבטא הן בתרגוליהם והן בשיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן. במאות השנים הראשונות של שושלת סוּנג (960-1297) חלו תמורות בצ׳אן. שיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן הקודמים תועדו ולוקטו לאוספים של מה שאנחנו מכירים כיום כ״קואנים״ (סינית: קוּנג-אנים), המפורסמים שבהם הם ״רשומות הצוק הכחול״ של יוּאָן-ווּ (1125) ו״המחסום ללא שער של ווּ-מֶן (1228). שלושה מתוך חמשת בתי הצ׳אן נספגו אל תוך אסכולת לִין-צִ׳י, ויחד עם אסכולת ט׳סאו-טונג נשארו שני אלה בתי הצ׳אן ששרדו עד ימינו אנו. יוצא מן הכלל אחד מבין שלושת בתי הצ׳אן שנעלמו הוא בית הצ׳אן קוּאֵי-יאנג, אותו הצליח להחיות המורה וחכם הצ׳אן הענק הענן-הריק (1840-1959) לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואותו הוא מסר לחכם ומורה הצ׳אן הגדול שׁוּאֶן-חוּאָ. כך למעשה קיימים היום שלושה בתי צ׳אן מתוך החמישה שהתקיימו בעבר. במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה חיו שני מורים גדולים, טָא-חוּאִי של אסכולת הלין-צ׳י (יפנית- רינזאי) והוּנג-צִ׳י של אסכולת הט׳סאו-טונג (יפנית- סוטו). כל אחד מהם פיתח שיטת מדיטטיבית שהפכה ייחודית לכל אחת משתי האסכולות הללו, ואותן מתרגלים עד היום תלמידיהן וחכמיהן. טא-חואי פיתח את שיטת המדיטציה הידועה כ- ״ראש המחשבה״, שיטה שהיא זיקוק של ההגות בקואנים, והונג-צ׳י פיתח את שיטת ״ההארה-הדוממת״, שהיא עידון של שיטת המדיטציה צ׳יה-קואן של אסכולת הטיין-טאי כפי שתיארתי למעלה.

בשנים אלה, הצ׳אן התבגר והבשיל. אם בתקופה שקדמה להן הצ׳אן היה כנער מתבגר מלא פצעונים שבעט וירק לכל עבר, בתקופת שושלת סונג הצ׳אן הפך להרמוני ומעודן. באופן זה אלמנטים שונים שנעדרו ממנו או שהיו בעודף קיצוני בשנותיו הפורמטיביות, בתקופת שושלת סונג כל אלה מצאו את המקום הנכון, האיזון הנכון, וההרמוניה המיטיבה ביניהם. תרגול, לימוד, איקונוקלזם ומסורתיות בריאה דרו כולם יחדיו בתוך הצ׳אן מבלי שיפריעו האחד לרעהו, במינונים הנכונים, בהקשרים הנכונים ובהפריה הדדית, כשהסתירה לכאורה ביניהם נשמרת במתח עדין ורצוי. כך תלמיד הצ׳אן יכול היה להתפתח בצורה מאוזנת ורב-מימדית: מחד הוא לא היה בור, ומצד שני לא תיאורטיקן בלבד; מחד ידע את ההקשר הנכון של הדברים ויכול היה לבעוט אותם מעליו, ומצד שני אהב וכיבד את מסורתו הרוחנית. דוגמה מעולה לתלמידים כאלה, שבתורם הפכו לענקי צ׳אן בעצמם הם המורה המודרני הענן הריק וצאצאיו הרוחניים שׁיפו שׁוּאֶן-חוּאָ ושׁיפו שֶׁנג-יֶן שהיו שני מורי הצ׳אן הגדולים של המחצית השניה של המאה ה- 20.   

*          *

*

בתחילת המחצית הראשונה של המאה ה- 20 הגיע המלומד והמשכיל היפני ד. ט. סוזוקי למערב ובישר בו את בשורת הזן, הצאצא היפני של הצ׳אן. מהו הזן שהציג ד. ט. סוזוקי? הזן הזה היה זן רומנטי, מיסטי, מופשט, נטוראלי, ספונטני, מלא בחוש הומור העצמי, זן שחכמיו בעטו ללא מורא ופחד בערכיו וסמליו הקדושים שלו עצמו, זן שלכאורה היה חופשי מכל רעיון שבאמצעותו ניסו להגדירו. ספריו של סוזוקי נפוצו לאורכו ולרוחבו של המערב בארה׳׳ב ובאירופה, והוא הפך לאורח ומרצה מבוקש בכמה מן האוניברסיטאות החשובות שלהן. באותם זמנים באירופה ובארה׳׳ב, משכיליהן נטשו זה מכבר את מסורותיהם הרוחניות הנוצריות והיהודיות. הם ראו בהן מוסדות מיושנים, חסרי מודעות עצמית וחוש הומור, מסורות שלדידם היו מאובנות רוחנית ושמיזה זמן רב חסמו את הגישה של חסידיהן לחוויה רוחנית-דתית-מיסטית אותנטית של נבואה או רוח הקודש; לדידם של משכילים אלה, המסורות הללו הפכו מיזה זמן רב רק לאוסף של טקסים פורמליים, דוגמוֹת אמוניות מקובעות וחלולות (נצרות), או אוסף של כללים משפטיים-חברתיים חלולים (יהדות). לכל הסממנים העגומים האלה הזן היה התרופה, הבאר החדשה שנפרצה של מים חיים וצוננים. שוב נפתחה במערב הדרך לרוחניות אותנטית, לחוויה דתית של הלב, להצצה בלתי אמצעית אל סודותיהם המופלאים והנסתרים של החיים. דרך זו נפתחה בפני כל אחד ואחת, ולא משנה מה היו מוצאם הדתי, התרבותי או האתני, או מעמדם בחברה ובמסורותיהם הרוחניות-דתיות אליהן נולדו. הדרך אל המופלא נפתחה בפני כולם, ובאופן הישיר ביותר. או כך לפחות, היה נדמה להם.

במאה העשרים, ד. ט. סוזוקי ידוע כמי שסלל לראשונה את דרכו של הזן לליבותיהם של אנשי המערב. אחריו המשיכו לפרסם ולהפיץ את הזן אלן ווטס עם ספרי הזן שכתב כבר בשנות ה- 30׳, פּוֹל רֶפְּס וניוֹגֶן סֶנזַקִי עם ספרם ״בשר הזן עצמות הזן״ (שתורגם לעברית ע׳׳י דוד שחר כ״חוכמת הזן״), שיצא לקראת סוף שנות ה- 50׳, יחד עם משוררים וסופרים בני דור הביט של אותה תקופה כדוגמת אלן גינזברג וג׳ק קרואק שהושפעו משירי האיקו וסיפורי זן וביטאו זאת בכתיבתם. מתחילת שנות ה- 60׳ של המאה העשרים מורים כשׁוּנרִיוֹ סוזוקי רושׁי בארה׳׳ב (לא לבלבל ולא קשור לד. ט. סוזוקי, לבד העובדה ששניהם היו חכמי זן ולשניהם שם משפחה זהה), טָאיזֶן מָאֶזוּמִי רושי (ארה׳׳ב), וטָאיסֶן דָאישִׁימַרוּ רושי (אירופה) השפיעו עמוקות על תפיסת הזן במערב. מרכזי התרגול והלימוד שלהם גדלו, תלמידיהם התרבו (חלקם הפכו למורים מפורסמים בזכות עצמם). כך הזן זכה לאחיזה איתנה בארצות המערב, ובמיוחד בגירסתו היפנית. בשנת 1972 הגיע לארה׳׳ב מורה הסון (קוריאנית. יפנית: זן) סוּנג-סָהאן סוּנִים ובישר את הזן הקוריאני במערב כשהוא ותלמידיו הקימו מרכזי תרגול ולימוד רבים של זן קוריאני ברחבי ארצות הברית ואירופה.

*          *

*

על-פניו נראה שהזן על סגנונותיו השונים פורח במערב, אולם משהו פוספס בו, ובגדול. מרבית האנשים עם כל כוונותיהם הטובות, כדרכם, מחפשים את הנעים, הנוח והמתאים להם. בעוד שבמקור התורה שלימד הבודהה על אסכולותיה הרבות וביניהן הצ׳אן והזן לסגנונותיו היא דרך טרנספורמטיבית במובן העמוק והרחב ביותר של המילה, הרי שבמערב במיוחד מה שנשאר מהזן הוא אוסף סיפורים, עוד אוסף של סיפורים בין אוספים רבים אחרים של סיפורים. תובנותיו שוטחו והפכו לפשטניות; אנשים שהתיימרו *להבין* ו*לפרש* את דבריהם של מורי הזן הגדולים התעלמו, בין אם מתוך בורות או בין אם ביודעין, מן ההקשר בו שיעורים אלה נמסרו, כלומר – לאילו תלמידים הם נמסרו, מה היה הקושי שהם ניסו לפלס בעדו או להתגבר עליו, ומה היה מצב תודעתם במעמד בו קיבלו שיעורים אלה. כמו כן, מתוך הבנה לקויה של שיעורים כגון ׳אין מה להשיג׳, ׳אין הארה׳, ׳אין דרך׳ ו- ׳אנחנו כבר מוארים כפי שאנחנו׳ או ׳רק לשבת׳ (ואז *נדע את הכל*), או אנחנו יושבים במדיטציה כי *אנחנו כבר בודהה*, לא רק שמשמעותם של סיפורי הזן נפגמה קשות, אלא גם תרגולי המדיטציה הפכו לרדודים, חיוורים ונטולי כוח. שיעורים כגון ׳ההבדל בין אורח ומארח׳ ו- ׳חמשת המצבים של הנסיך והשר׳ שהתפתחו מתוך שיעורי האורח והמארח באסכולת הט׳סאו-טונג, או ׳ראש-המחשבה׳ שהתפתחה באסכולת הלין-צ׳י, כל השיעורים המדיטטיביים רבי העוצמה הללו ננטשו לאנחות. יחד עם ניתוק כמעט מוחלט של הזן מהבודהה-דהרמה עצמה, מהמוסר והאתיקה שלה ומטיפוח האיכויות הידועות כ׳שלמויות׳, הזן הפך מדרך טרנספורמטיבית אמיתית לשיטה שקליפתה עדיין קוּלית ומגניבה, אבל לשדה יבש ומפורר. במקום ללמד אנשים איך לעשות טרנספורמציה אמיתית בתודעתם ובחייהם, איך באמת ובתמים להפוך את עצמם לאנשים ערים (מוארים) שיהיו מיטיבים ומועילים לכל היצורים החיים, עסוקים מורי-הזן-מטעם-שיגיונות-לבם במיחזור והעלאת גירה של סיפורי זן, בלהטוטי רטוריקת זן שהם ממציאים בעצמם, ובלהיות ״קולים״ ו״מגניבים״ בהתהדרותם בנוצות שאינם שלהם. כך התפתחו להן מה שאני קורא להן *אסכולות מערביות של זן*כגון *אסכולת האין-הארה*, *אסכולת הרק לשבת*, ועולה על כולן היא *אסכולת ה- אני בסדר כמו שאני* (פעמים רבות הן משיקות, חופפות ומתגלמות אצל אותם מורי-זן-מטעם-שיגיונות-לבם).

במערב ובישראל, סיפורי זן נלמדים, ממוחזרים, ומומצאים מחדש כיד הדמיון הטובה של מספריהם; חלק מן המלמדים הללו מתהדרים בגלימות יפניות או קוריאניות של זן או סון, ויש בידיהם תעודה עם קליגרפיה יפה המעידה על היותם *מוארים* ו*פטריארכים* במספר המי-יודע-כמה בשושלת כזו או אחרת של מורי-זן. אצל אחרים תארים אקדמיים בכירים מתנוססים לפני שמם; כולם אוהבים את הזן, כולם אוהבים לספר סיפורי זן, לפרש סיפורי זן ובסדנאות מיוחדות לכך גם מלמדים אחרים לפרש סיפורי זן. אולם אף אחד מהם, אפילו לא אחד, אינו מלמד את תלמידיו את הדבר החשוב ביותר:

איך להפוך לגיבורי זן של סיפורי הזן שלהם עצמם.

הזן שמאחורי הסיפורים- שיחת דהרמה בבית-בהאוונא בת"א, ה- 16 לינואר 2014 חלק שני

וידאו

הזן שמאחורי הסיפורים- שיחת דהרמה בבית-בהאוונא בת"א, ה- 16 לינואר 2014 חלק ראשון

הזן שמאחורי הסיפורים -שיחת דהרמה בבית-בהאוונא ת"א, ה- 16 לינואר 2014 from Shlomo Shantiparamita Springer on Vimeo.

בואו של צוקני רינפוצ'ה לישראל

צוקני רינפוצ'ה


מאי 2009, סמינר דזוגצ'ן בקיבוץ קיבוץ קדרים: מורה טיבטי למדיטציה מסביר לקהל גדול של אנשים את ההבדלים הדקים בין שני היבטים עיקריים של התודעה. הוא עושה זאת באמצעות צליליו של פעמון טיבטי ובאמצעות שני גיליונות נייר A4, ותיאוריו צלולים ונהירים להפליא. במילים הוא מסביר דברים כה מורכבים ועדינים, דברים שייתכן ואחרים היו אומרים שנגמרו להם המילים כדי לתאר אותם. בכך, עושה המורה משהו מופלא: הוא הולך אל הקצה הרחוק ביותר של המילים כדי להצביע על מה שמעבר להן. והוא עושה זאת למען אלה מאיתנו, תלמידיו, שאינם מסוגלים להבין בלעדי המילים. זהו צוֹקנִי רינפוצ'ה, והוא מורה-מומחה למדיטציה מן המעלה הראשונה. בהזדמנות אחרת באותו הסמינר רינפוצ'ה מסביר לנו על חמישה היבטים, או חמישה סוגים, של האגו, ותוך כדי כך עומד על ההבדלים המנטליים והרגשיים שבין האנשים המערביים לבין האנשים הטיבטים. הוא עושה זאת באבחנה חדה כתער ובחוש הומור נפלא. מכיוון שרינפוצ'ה מלמד שנים רבות אנשים מערביים, היכרותו עימנו עמוקה, והוא מנגיש את שיעורי הדהרמה שלו אלינו בצורה המיטבית ביותר.

צוקני רינפוצ'ה הינו מורה חשוב מאוד בשתי שושלות של מסורות הדְרוּקפָּה-קָאגיוּ והנִינגְמָה. הוא נולד בשנת 1966 בקטמנדו, נפאל, כאחד מבניו של היוגי הדגול טוּלקוֹ אוּרגְיֵין רינפוצ'ה. בגיל שמונה זוהה ע"י הקרמפה ה- 16 כגלגולו השלישי של דרוּבּוָאנג צוקני, שבעצמו היה התגלמות של רֶצ'וּנְגפָּה, אחד משני תלמידיו העיקריים של היוגי הגדול מִילַרֵפָּה, ושל רַטנָה לִינגפָּה בשושלת הנינגמה. בין מוריו ניתן למנות כמה מן המורים הגדולים של המאה ה-20: אביו המנוח טולקו אורגיין רינפוצ'ה, קָהמְטרוּל רינפוצ'ה, דִילגוֹ קיֵינצֶה רינפוצ'ה, ניוֹשוּל קֶהן רינפוצ'ה ואַדֵאוּ רינפוצ'ה. צוקני רינפוצ'ה הוא אביהם הרוחני של שלושה מנזרי-נשים חשובים השייכים לשושלתו, שניים מהם בנפאל והאחד בנַנגְצֶ'ן שבמזרח טיבט, וכמו כן אב לחמישים ויותר מרכזי לימוד ותרגול הנמצאים באזור זה. רינפוצ'ה גם מבלה זמן רב במערב, ומקום מושבו נמצא בקְרֶסטוֹן שבקולורדו, ארצות הברית.

רינפוצ'ה מגיע אלינו שוב זו הפעם הרביעית, ואנחנו שמחים להזמינכם לריטריט מדיטציה "לב פתוח, ראש פתוח – בגישת הדזוגצ׳ן" בהנחייתו. רינפוצ'ה יסקור את המדיטציה על כל היבטיה ושלביה – מהיסודיים ביותר ועד למתקדמים ביותר. הוא ילמד אותנו איך לעבוד עם הגוף העדין ואיך לפתח את ה"אהבה המהותית", סימן ההיכר של האדם הפתוח והחופשי, החי במלואו.

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלנו, הבלוג של הסנגהה.

פרטים נוספים, בבית הדהרמה שעל הר הכרמל.

טוב ורע והמוסר בבודהיזם – חלק 3

ברשומות הקודמות ראינו מהם טוב ורע ומוסר ואתיקה על-פי הבודהה-דהרמה, ובחנו את הסיבות לכך שרבים מתלמידי ומלמדי הדהרמה במערב בוחרים להתעלם מהם. ברשומה זו אסביר מדוע כללי המוסר והאתיקה הכרחיים לתרגול נאות של הדהרמה.

מדוע אם כן, כללי המוסר והאתיקה הכרחיים לתרגול נאות של הדהרמה? ראשית, עלינו להבין מהו "תרגול נאות של הדהרמה". תרגול נאות של הדהרמה הוא תרגול שמביא תועלת למי שעושה אותו, ובמילים אחרות, לדהרמה יש תועלת עבור מי שהולך בדרכה. מהי התועלת הזו? שחרור מסבל והתעוררות (מה שבלשון שכיחה יותר מכונה כ"הארה") הם התועלת שהדהרמה מביאה. סבל, השחרור מסבל וההתעוררות אינם עניינים של מה בכך, בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, ואלה הם עניינים מורכבים ועדינים עד מאוד שבהם אעסוק ברשומות הבאות. כאן, די יהיה אם אמסור בתמצות ששחרור מסבל הינו הסרה מוחלטת של כל המערפלים התודעתיים/הכרתיים יחד עם הכחדה מוחלטת של כל הרגשות השליליים, וכתוצאה מכך התעוררותה של התודעה. כלומר, ראייה וידיעה בלתי אמצעיות וישירות לחלוטין של אינספור התהליכים המהווים את המציאות על כל רובדיהם והיבטיהם, פנימה, החוצה ובכל כיוון, מקום, זמן, מצב ומימד אפשריים.

שנית, עלינו להבין שהדרך אל השחרור מסבל וההתעוררות מתחילה בהמעטה, צמצום והחלשה של הסבל ושל גורמיו. מכיוון שהדהרמה רואה את כל התופעות ללא יוצא מן הכלל כקשורות ומותנות זו בזו, כך גם הדבר הוא עם בני-אדם, שחייהם קשורים וכרוכים זה בזה בדרכים שונות ומשונות, כה רבות מהן נסתרות מן העין. לכן, לא ייתכנו שום צמצום, המעטה והחלשה של הסבל רק אצל היחיד לבדו, במנותק מכל שאר חברי הקהילה בה הוא חי. כללי המוסר והאתיקה בהקשר הזה, מטפלים בסבל אותו גורמים זה לזה אנשים בחיי הקהילה שלהם, וכתוצאה מכך לעצמם. זוהי עובדה מוגמרת ומוחלטת שאיננו חיים לבד (ללא שום קשר להרגשות הלבדות או הבדידות הסובייקטיביות שאנו עשויים להיתקף בהן), ואפילו אנשים שבחרו בחיי התבודדות נאלצים לבוא במגע מדי פעם עם אנשים אחרים ו/או עם יצורים אחרים שאינם אנושיים. תפקידם אם כן של כללי המוסר והאתיקה הוא כפול: במישור האחד, מטרתם היא למנוע אותנו מלהמיט סבל על אחרים באמצעות פעולות העלולות לפגוע בחייהם, ברכושם וכן הלאה (בהתאם לפגיעות הנמנות ברשימת כללי המוסר והאתיקה המורים לנו להפסיק מלעשות אותם). במישור השני, מטרתם למנוע מאיתנו את הסבל שאנו עלולים להמיט על עצמנו, סבל העלול לחזור אלינו כפעולה של נקמנות מצד אלה שפגענו בהם ו/או סבל שאנו חשים ביננו לבין עצמנו בצורת רגשות אשמה, צער, חרטה וכיו"ב.

בדרשותיו הרבות והשונות של הבודהה, הדהרמה מופיעה בשתי תצורות: באחת, היא מורכבת משמונה איברים או עקרונות שיש לפעול על פיהם כשהאיבר או העיקרון הראשון הינו השקפה נכונה, העיקרון השני הוא כוונה/החלטה נכונה, השלישי דיבור נכון, הרביעי פעולה נכונה, החמישי פרנסה נכונה, הששי מאמץ נכון, השביעי מודעות/תשומת-לב נכונה והאיבר או העיקרון והשמיני הוא ריכוז נכון, כך בדרשה אודות "הנעת גלגל הדהרמה" (דְהַמָהצַ'קָהפַּוַטַנָה-סוּטָּה, סַמְיוּטָה-נִיקָאיָה סוטרה מס' 56.11). בתצורה השניה, תיאור הדהרמה מתחיל דווקא בעקרונות המפרטים את כללי המוסר והאתיקה, ממשיך בתרגולים המדיטטיביים ומסיים בתוצאות המושגות באמצעות התרגולים הללו, כשההשגות העליונות והעילאיות ביותר הם כמובן השחרור מסבל וההתעוררות, כך בדרשה אודות "הפירות של החיים המדיטטיביים" (סַמַנְיָהפַלָה-סוּטָה, דִיגְהָה-נִיקָאיָה 2). בשתי התצורות הללו כללי המוסר והאתיקה מופיעים לפני העקרונות המתארים ומנחים את התרגולים המדיטטיביים, ולמעשה מהווים את התשתית והבסיס להם. אם אתבטא בצורה מעט אחרת, הטיפוח והשמירה על כללי המוסר והאתיקה הם ההיגיינה המנטלית והרגשית המאפשרת את הניקיון הפנימי הדרוש להתפתחות מועילה באמת של מצבי תודעה גבוהים, ועד לשחרור וההתעוררות.

לא בכדי הרגשות השליליים מכונים "רעלים"; הם מכונים כך משום שכך בדיוק אנחנו חשים אותם כשהם עולים בנו: כרעל שפושה בכל ישותינו וגופינו. לאורך זמן, כעס, מרירות, שנאה, טינה, עצב ויגון לא רק שהופכים לחולי נפשי, אלא גם לחולי גופני, ואפילו עשויים לקצר את חיינו. המחשבה שאנו יכולים לדלג על העבודה הפנימית הישירה עם הרגשות השליליים או לעקוף אותה היא משאלת לב בלבד, ובמציאות אינה יכולה להתממש. כל עוד איננו מוותרים על הצמדותנו לרגשותינו השליליים וממשיכים להזין ולטפח אותם, תודעתנו אינה באמת יכולה להשתחרר מהם. כל אלה הן הסיבות מדוע כללי המוסר והאתיקה הכרחיים לתרגול נאות של הדהרמה ומדוע בלעדיהם שום השגה של תועלת אמיתית, קרי השחרור וההתעוררות, אינה אפשרית.

בואו נתבונן ונראה מקרוב איך טיפוח כללי המוסר והאתיקה והשמירה עליהם עובדים: ראשית, לאחר שלמדנו מהם כללי המוסר והאתיקה, הבנו את משמעותם, ואת התפקיד אותו הם ממלאים בתרגול הרוחני שלנו, הם הופכים לתזכורת, לתוואי הנמתח בין מה שמיטיב, מועיל וראוי לעשות לבין מה שלא מועיל, שמזיק ושלא ראוי לעשות. לאחר מכן, עם לימוד והיזכרות חוזרים ונשנים בהם לאורך זמן יחד עם תרגול מדיטטיבי מתמיד, התודעה שלנו מתעדנת ואנו מתחילים לשים לב לאופנים הכמעט סמויים בהם נהגנו לפגוע באחרים: בכוונות הרעות שטיפחנו נגדם במחשבותינו, במילים שאמרנו באופן בוטה או בציניות ארסית מוסווית, או במעשינו שהיה בהם שמץ כזה או אחר של פגיעה ונקמנות. אנחנו מתחילים לחוש באופן אינטואיטיבי שכללי המוסר והאתיקה אינם רק כללים יבשים וקרתניים שכביכול נכפים עלינו מבחוץ, אלא שהם באמת הדרכות ראויות ונאותות שמטפחות בנו את היכולת לראות את הזולת וצרכיו, אנשים אחרים או יצורים אחרים. שההדרכות הללו מטפחות בנו את הכוונה והרצון להמנע מלפגוע באחרים עד כמה שאפשר, ואת הכוונה והרצון לעזור ולסייע להם עד כמה שנוכל. כללי המוסר והאתיקה הופכים אותנו למודעים למחשבות ולכוונות לפגוע החולפות בתודעתנו, ושומרים עלינו ועל זולתינו מפני פגיעה בהם באמצעות מילותינו ופעולותינו. זאת ועוד: באופן רגיל, כשאירוע מסוים מעורר בנו רגשות של סלידה וכעס, ההתנייה האטוטמטית שלנו היא להמשיך ולטפח אותם עד שהם מתעצמים והופכים לשנאה וטינה שגורמים לנו לפעול באופן פוגעני כלפי האחר. לעומת זאת, לאחר שלמדנו את כללי המוסר והאתיקה והפנמנו את משמעותם, במקרה אחר בו יתעוררו בנו רגשות ומחשבות שליליים, אנחנו כבר נראה בבהירות רבה יותר איך הם מתהווים בנו, וכללי המוסר והאתיקה יהוו את התזכורת שתעצור לרגע את האוטומט שבנו מלהמשיך להגיב אליהם ולרצות לפעול על פיהם. בנקודה קריטית זו נוכל להחליט האם לתת לאוטומט להמשיך להפעיל אותנו, או לעצור אותו לגמרי. במקרה ובחרנו באפשרות (הנכונה והראויה) השנייה, אנחנו מתחילים תהליך שבו מצד אחד אנחנו מחזקים בעצמינו את היכולת להתנגד להתנייתם העריצה של הרגשות והמחשבות השליליים שעולים בנו, ומצד שני מפסיקים את ההיזון החוזר ונשנה שמטפח, שמעצים אותם וגורם להם להתמיד. כך, באמצעות לימוד של כללי המוסר והאתיקה והיישום המעשי שלהם אנחנו מנקים את הבית הפנימי שלנו, את תודעתנו, ולא רק שאנחנו הופכים לאנשים טובים יותר לזולתינו ולעצמינו, אנחנו גם מכינים את התשתית לתרגול מדיטטיבי מועיל באמת.

על הדרך בה כללי המוסר והאתיקה משתלבים בתרגול המדיטטיבי ותומכים בו, ומדוע תרגול הדהרמה בלעדיהם חסר טעם ואפילו מזיק, כל זאת – ברשומה הבאה בסידרה :-)

*עוד על המוסר והאתיקה בבודהיזםכאן.

טוב ורע והמוסר בבודהיזם – חלק 2

(רשומה מעט חריפה :-))


RedHotChilliPepper
חמשת כללי המוסר והאתיקה הבסיסייים ועשרת המעשים הבלתי-נאותים

ברשומה הקודמת ראינו מה הדהרמה מגדירה כרע וטוב, כמועיל וכלא מועיל וכו', וכמו כן ראינו שהכרת הטוב והרע מתחילה קודם כל בהכרת הטוב והרע אצלנו, בנו עצמנו, ומתוך כך אנחנו יכולים לדעת מהו הטוב והרע אצל אחרים. ברשומה הנוכחית אבחן את הסיבות השונות מדוע המוסר והאתיקה כפי שמורה אותם הדהרמה זוכים לדרגות שונות של התעלמות, הכחשת הצורך בהם ולהזנחה. אבל לפני שאעשה זאת אעצור כדי להזכיר בקצרה את כללי המוסר והאתיקה הבסיסיים לאנשים שאינם נזירים, כדי שיהיה ברור מה בדיוק זוכה לדרגות שונות של התעלמות, הכחשה והזנחה. כללי המוסר והאתיקה הם: 1. המנעות מנטילת חיים; 2. המנעות מלקיחת מה שלא שייך לנו; 3. המנעות מהתנהגות מינית פוגענית; 4. המנעות מדיבור שאינו נכון ו- 5. המנעות מצריכת חומרים שמערפלים את התודעה. לפעמים בצמוד לכללי המוסר והאתיקה ולפעמים בנפרד מהם במקומות אחרים ברחבי הקאנונים הבודהיסטיים, מופיעה בנוסף רשימת "עשרת המעשים הבלתי נאותים" (סַלֶיַּקָה-סוּטָּה, Majjhima Nikaya 41) והם: 1. נטילת חיים, 2. לקיחת מה שאינו שייך לנו ו- 3. התנהגות מינית פוגענית. אלה הם המעשים השליליים שנעשים בגוף; 4. דיבור שקרי, 5. דיבור מסכסך, 6. דיבור פוגעני ו- 7. דיבור בטל – אלה הם ארבעת המעשים השליליים שנעשים בדיבור; אחרונים חביבים הם: 8. חמדנות, 9. עוינות, 10. השקפות מוטעות, ואלה הם שלושת המעשים השליליים הנעשים באמצעות התודעה. מכל עשרת המעשים השליליים הללו יש להימנע, וכמובן לעשות את ההיפך מהם, שהם עשרת המעשים הנאותים. ובחזרה לנושאה העיקרי של רשומה זו: מדוע אצל רבים מן התלמידים, המתרגלים ומורי הדהרמה במערב, למוסר ולאתיקה יש מקום כה מועט וזעום בשיעורים ובתרגולים שלהם במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב התעלמות מוחלטת, הכחשה של נחיצותם ונטישה שלהם הן מנת חלקם? מדוע המוסר והאתיקה כל-כך לא פופולאריים?


הסיבות להתעלמות ולנטישה של כללי המוסר והאתיקה

ישנן כמה סיבות לכך והן מגוונות למדי, אם כי במקרים רבים כמה מהן משמשות יחדיו את אלה שהטיפוח והשמירה על כללי המוסר והאתיקה בשבילם הם out. להקלת הקריאה וההתבוננות בהן אכתוב אותן ברשימה, ובצמוד אליהן אסביר בתמצות מדוע מקורן של הסיבות הללו בהשקפות שגויות. רק אציין שהסדר בו אני כותב אותן הוא שרירותי לחלוטין, שכן במציאות אין סדר הגיוני כלשהו בו הן מופיעות אחת אחרי השנייה אצל מי מהאוחזים בהן. הסיבות הן:

1. ההשקפה המוטעית שדי בתרגול המדיטציה לבדו, דהיינו הפעלת טכניקה מנטלית כלשהי (בישיבה על הכרית יחד עם התבוננות בנשימה, "רק לשבת" וכו' או תרגול מיינדפולנס בכל תנוחה שהיא), מספיקה כדי שמוסר ואתיקה יתפתחו באופן ספונטני, או לחילופין שיופיעו מייד עם הופעתה של ההתעוררות (ההארה) המיוחלת, ולכן אין מה להתאמץ ולהשקיע זמן בלימוד וטיפוח שלהם.

ובכן, לו המדיטציה לבדה הייתה מספיקה כדי שמוסר ואתיקה יתפתחו באופן ספונטני, מדוע גם לאחר שנים לא מעטות של תרגול טכניקות מנטליות שונות כה רבים מאיתנו עדיין מתבוססים ברגשותינו השליליים ופועלים תחת שליטתם? מדוע יחסינו עם אנשים אחרים ממשיכים להיות בעייתיים, ומדוע פעמים לא מעטות חילוקי דעות מרים ורגשות שליליים עזים פורצים בין חברים שונים בתוך הקהילות הבודהיסטיות עצמן ובין קהילות בודהיסטיות שונות? אין ספק שההתקדמות בתרגול הדהרמה אינה מתרחשת בין לילה והיא משתרעת על-פני שנים, אולם אם היינו מקפידים מעט יותר על מוסר ואתיקה, מטפחים מעט יותר את השלמות קְסָאנטִי/קְהַנטִי – סבלנות (השלישית על-פי המהאיאנה והששית על-פי התהראוודה), ומטפחים את ארבעת המשכנות השמימיים (אהבה נדיבה ורצון טוב – מֶטָּא, חמלה שאינה נושאת פנים – קַרוּנָא, שמחה אוהדת, השמחה בשמחתו של האחר – מוּדִיטָא, ושלווה ושיוויון-נפש – אוּפֶּקהָא), ייתכן שיחסינו עם זולתנו היו הופכים לטובים יותר, הרבה יותר. הדרך שהבודהה לימד היא סינרגית, כלומר חלקיה השונים אמורים לעבוד יחד בו-זמנית, ולא שכל חלק יעבוד לבד או בעדיפות מוחלטת על פני החלקים אחרים.

2. ההשקפה המוטעית שהמוסר והאתיקה הם החלקים *המוסרניים* *והדתיים* של הבודהיזם, סוג של שיעורים נמוכים, שכן הבודהיזם *הגבוה*, או *האמיתי*, עוסק בפילוסופיות גבוהות כמו "שניים-עשר הקשרים של ההתהוות המותנית" או "דרך-האמצע" של נָאגָארג'וּנָה, או בזָא-זֶן או בדְזוֹגצֶ'ן, מלכת המדיטציות של הבודהיזם-הטיבטי. ובכלל, כל המדיטציה הזאתי והפילוסופיה הרבה יותר מעניינים ומרתקים מזוטות מעצבנות כמו מוסר ואתיקה. למה לשעמם אותנו?

פה אנשים רבים מבלבלים בין מה שהוא שטחי, לא עמוק, לא מתוחכם ולא הכרחי, לבין מה שהוא בסיסי, אבל עדיין עמוק מאוד והכרחי. נכון שאפשר להתייחס אל מוסר ואתיקה כשיעורים בסיסיים, אולם בחינה נוספת מעמיקה יותר, מראה שהם לא רק הבסיס לתרגול מדיטטיבי נאות, אלא שהם גם שזורים ממש בעומקו של התרגול המדיטטיבי עצמו ובעומק התורה הבודהיסטית בכלל. למשל, הנתיב הששי בדרך שמונת-הנתיבים הוא מאמץ נכון (הראשון מבין שלושת הנתיבים האחרונים המהווים יחדיו את קטגוריית הסַמָאדהִי, שלושת הנתיבים המדיטטיביים פרופר של הדרך הבודהיסטית), והוא התרגול המנטלי שאמור להקדים ולתמוך בכל פעולה שנעשה בדיבור או בגוף. מכיוון שכל הפעולות שנעשות בגוף או בדיבור מקורן בכוונה או במחשבה הנוצרות בתודעה, הרי שמידת האימון והמיומנות בנתיב הששי של מאמץ נכון תהיה התשתית להבנתנו וליכולתנו לממש את המוסר והאתיקה בחיי היום-יום. מהו מאמץ נכון? מאמץ נכון הוא – 1. טיפוח הכוונה למנוע ממצבים מנטליים ורגשיים שליליים להתהוות עוד לפני שהתהוו; 2. טיפוח הכוונה למנוע מצבים מנטליים ורגשיים שליליים מלהמשיך להתקיים ונטישתם לאחר שהתהוו; 3. טיפוח הכוונה ליצירת מצבים מנטליים ורגשיים שעדיין לא התהוו ולגרום להם להיווצר ו- 4. טיפוח הכוונה להמשך העצמתם של מצבים מנטליים ורגשיים חיוביים לאחר שכבר התהוו. אנחנו יכולים לראות אם כן דוגמה קטנה לדרך בה דווקא התרגולים המדיטטיביים מסייעים למוסר ולאתיקה להתממש ולהתגשם, שכן מידות לא מבוטלות של תשומת-לב זריזה ומודעות בהירה נדרשות כדי שנוכל לשים לב לכל האירועים המנטליים הללו המתרחשים במהירות כה גדולה, ובדרך כלל מתחת לסיפה של מודעותנו הלא חדה במיוחד.

3. ההשקפה המוטעית שמכיוון שטוב ורע הם יחסיים, לכן גם מוסר ואתיקה הם יחסיים. או מכיוון שהכל *ריק*, אין שום משמעות לטוב ורע, ולכן אין גם שום משמעות למוסר ואתיקה.

כאן אולי צריכות להישאל שתי שאלות: האחת, באיזה אופן בדיוק טוב ורע הם יחסיים? ושתיים, שאלה שלדעתי חשובה הרבה יותר, האם זה באמת משנה האם טוב ורע הם יחסיים? בתשובה לשאלה הראשונה, הבודהה מלמד אותנו את שתי האמיתות, שהן למעשה שני ההיבטים של המציאות: האחד הוא היחסי והשני הוא המוחלט. לא אכנס כאן לעומק עוביה של הקורה הזו של שתי האמיתות, אלא רק אומר ששתי האמיתות הללו הן שוות במידת ממשותן אם ניתן להתבטא כך, ואין באמת איזושהי עדיפות ערכית של האחת מהן על-פני השנייה, כמו שרבים טועים לחשוב: שהאמת המוחלטת היא נשגבת, נעלה, ולכן גם עדיפה על האמת היחסית. למה שבאמת יש חשיבות ועדיפות, זו ליכולת לראות את שתיהן: בעוד שאנשים שאינם ערים (מוארים) כבולים בתפישתם המוגבלת של מציאות מוגבלת ובטוחים שהיא היחידה שיש וכל מה שיש, האנשים הערים יכולים לראות את המציאות גם בהיבטה המוחלט ויש להם את החופש לחיות את שתי האמיתות אודות המציאות בשלמותן. באשר לשאלה השנייה, חושבני שאין זה באמת משנה האם טוב ורע הינם יחסיים; העובדה הפשוטה היא שבחיים, כשפוגעים בגופנו, כשגונבים אותנו, כשמתעללים בנו מינית, כשמדברים בנו סרה ומשמיצים אותנו וכשבערפול חושים של שכרות פוגעים בנו – כואב לנו וכואב לנו מאוד. כואב לנו פיזית, וכואב לנו נפשית. די בכך בשביל להבין שמוסר ואתיקה שומרים עלינו ועל זולתנו מפגיעות כאלו, ובאשר לאותם טוב ורע שמשתנים מחברה לחברה ומתרבות לתרבות די יהיה אם נברר מהו הטוב והרע אצל אותם אנשים אצלם אנו מתארחים ונמנע לכל הפחות לעשות את מה שנחשב בעיניהם הרע, או שנתרחק מהם מהר ככל האפשר כשהטוב שלהם הוא הרע שלנו.

4. שמוסר ואתיקה אינם אלא מוסרנות צבועה. כבנים ובנות לחברה ותרבות אשר מתעבות איפוק וריסון של רגשות, ושהחצנה וביטוי שלהם הוא הדבר *האותנטי* – גם במחיר העלבתו והשפלתו של האחר, מה לנו מתרגלי הבודהיזם ולמוסרנות צבועה? הלאה מוסר ואתיקה!

כאן בדרך כלל יש בלבול עמוק בין צביעות אמיתית, שהיא העמדת פנים בפני מישהו כדי להשיג ממנו משהו באופן נצלני וציני, לבין נימוס, אדיבות ומעט דיפלומטיה שמטרתם היא פשוט לשמור על יחסים טובים, שלווים, או לכל הפחות תקינים עם הזולת, ולהמנע ככל אפשר מקונפליקטים מטופשים ולא הכרחיים גם אם בתוך תוכנו מבחינה רגשית היינו מתים לצרוח עליו או לבעוט בישבנו. בתרבות שמקדשת את האנדיבידואליזם וכתוצאה מכך את ה*אותנטיות* שבביטוי רגשות שליליים ובהחצנתם בכל עת שניתן, גם במחיר של יצירת עימות מיותר ועד כדי החרבת חייו של האחר ממש, אדיבות, נימוס, איפוק וריסון או מוסר ואתיקה הם צביעות. אבל אם אלה הם צביעות, רובנו נצטרך להודות בבושת פנים שאכן גם אנחנו צבועים, כי בחלקים נכבדים של חיינו אנחנו משתדלים לשמור על נימוס, אדיבות, איפוק וריסון עם עמיתנו לעבודה, הבוסים שלנו, בנות/בני זוגנו, חברים מכרים וידידים – שאם לא כן נמצא את עצמנו מחליפים כל כמה חודשים עבודה, מתחתנים ומתגרשים ללא הפסק ושוהים בעיתות ארוכות של בידוד חברתי. נכון שחלקנו באמת מגיעים למצבים קיצוניים כאלו, אבל בוודאי שאינם רצויים כיוון שסבל רב מיותר כרוך בהם.

לעומת זאת בדרך-חיים או תורה רוחנית הרואה את האמת העליונה שלה בשאיפה לצמצם ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל, בהעצמה של חמלה ושל רצון טוב, אדיבות, נימוס, איפוק וריסון, ובמילים אחרות – מוסר ואתיקה, אינם מוסרנות צבועה כלל וכלל אלא אמצעי מיומן וכלי-שרת כדי להפחית ולהמעיט בסבל, לעשות את הטוב, לשמור על הטוב ולהפיץ את הטוב. בדרך-חיים או בתורה כזו הרואה באושר ורווחה לכל מטרה עליונה, התנהגות אדיבה, מנומסת, מאופקת ומרוסנת היא התגלמותה של האותנטיות האמיתית ואין היא צביעות כלל וכלל.

5. שאנחנו כבר מוסריים, ולכן למה אנחנו צריכים לעסוק במוסר ואתיקה? מה, עשינו רע למישהו?

ובכן, נכון שרובנו לא רוצחי המונים, אנסים סדרתיים, שודדים אלימים או יושבים תכופות בבתי-הכלא בגלל מעשים נלוזים כאלו ואחרים, וקרוב לוודאי שאנחנו גם לא אנשים נוראים באופן יוצא מן הכלל. אבל באמת, האם אנחנו ישרים כל-כך? האם אנחנו טובים כל-כך? האם אף-פעם אנחנו לא מרימים יד, או האם הפסקנו לייחל או לאחל למישהו שיחטוף כמה מכות נאמנות? האם אף-פעם איננו מעליבים את קרובינו ואהובינו, והאם הפסקנו לאלתר להעליב? האם הפסקנו לרכל, לשקר, להפעיל מניפולציות רגשיות, להשתכר ובעקבות כך לפגוע בזולתנו? אני בטוח שבהתבוננות כנה ואמיתית בעצמנו, נוכל לראות שאנחנו חוזרים על מעשים אלו או על חלקם שוב ושוב. וכאן בדיוק נכנסים המוסר והאתיקה: קודם כל כדי להעלות למודעות שלנו את העובדה שאנחנו אכן ממשיכים בהתנהגויותנו הבלתי נאותות, ולאחר מכן פשוט כדי שנפסיק אותן בכל פעם שהן עולות ומנסות להשתלט עלינו מחדש.

6. עצלות, וקושי להתגבר על העצלות הזו. הרי גם ככה לפעמים התרגול של המדיטציה קשה, ולא תמיד אנחנו זוכרים להיות במיינדפולנס, אז מה, אז נתחיל גם לשים לב לכל פיפס שיוצא לנו מהפה, לכל מחשבה עצבנית שעוברת לנו בראש, ונתאמץ לא למעוך יתוש גם לאחר שרווה מדמינו ולא לקלל מתחת לשפתינו העליונה גם כשמאוד-מאוד בא לנו?

כן, עצלות יכולה להיות קושי עצום, ובייחוד כשהיא מגובה ונתמכת במערך של תירוצים ושקרים עצמיים שמעודדים אותנו להיות חסרי תשומת-לב ורשלניים. פה אנחנו צריכים להבין שעבודה רוחנית אינה כוללת רק מצבי תודעה חיוביים מענגים, מעגלי חיבוק תומכים, חיוכים וליטופים, אלא לפעמים גם עבודה קשה, חריקת שיניים ומאבק. ישנם זמנים בהם עלינו לשנס מותניים ולהתאמץ יותר גם כשלא נוח לנו, גם כשלא נעים לנו. אחרי הכל, אנחנו חותרים אל החופש, והחופש הוא ממה? מכל ההתניות וההרגלים שלנו שכופים עלינו פעם אחר פעם התנהגויות ומצבים המעוררים סבל, אצלנו ואצל זולתנו.

7. גושפנקה לכאורה או למעשה ממורים בודהיסטיים, בייחוד במסורת הזן אבל גם לפעמים במסורת הדזוגצ'ן (מורים מודרניים בדרך כלל), האומרת שאין צורך בלימוד וטיפוח של מוסר ואתיקה, וזאת משום שאלה יופיעו מעצמם באופן ספונטני (סיבה 1 בראש הרשימה) עם תרגול המדיטציה והשגת ההתעוררות, ו/או משום שמוסר ואתיקה הם רק עוד תחבולה של התודעה המושגית-דיסקורסיבית שעשוייה לעכב את השגת ההתעוררות. כאן דרך אגב, צריך להבדיל בין מורים שבתוך המסורת, כלומר נזירים או מורים הפועלים במסגרת שושלתן של אסכולות מסורתיות להבדיל ממורים שיצאו מממסגרתן, או שמלכתחילה לא פועלים באף אסכולה או שושלת מסורתית (במילה מסורתית אין הכוונה ל"שמרנית", אלא במשמעות של מסירה ממורה לתלמיד ושמירה על אותנטיות השיעורים הנמסרים. בהזדמנות אחרת אסביר את ההבדל בין שני סוגי מורים אלה ומדוע לדעתי מורים המחוברים למסורת ושושלת עדיפים על פני מורים שאינם מחוברים למסורת ושושלת).

סיבה 7 היא מקרה קשה במיוחד. היא מקרה קשה במיוחד משום שכאן חלק מהמורים, בייחוד מהסוג השני שמניתי, שבעיני תלמידיהם מגלמים לא פחות מאשר את הדהרמה בכבודה ובעצמה, נותנים לנו, לכאורה או למעשה, לא פחות ולא יותר מאשר את ההכשר האולטימטיבי להמשיך ולהיות הבורים והבטלנים שאנחנו. פתאום יש לנו את האישור ממורי הדהרמה עצמם להמשיך להתעצל ולא ללמוד, כי מה לסוטרות פלספניות שיש לשרוף אותן בכיף ולתרגול אותנטי של מדיטציה ולהארה אותנטית? פתאום יש לנו את האישור לשבת ולשבת מסטולים במדיטציה ללא סוף ולדמיין שהתודעה שהפכה לריקנית ואטומה למעשה השיגה את הריקות, ושזוהי למעשה תכליתה המהוללת של השיקנטזה, מדיטצית ה"רק לשבת" של הסוטו-זן. או, שלפי מסורת הדזוגצ'ן אפשר פשוט להיפטר ולהיפרד (בהקלה!) מן התרגולים המסורתיים המקדימים המיוחדים (נְגוֹנדְרוֹ, 4 או 5 הפעמים של המאה-אלף) ומה"לוֹ-ג'וֹנג" ההודי והטיבטי, השיעורים של אימון וטיפוח התודעה.

ובכן, לו תלמידים היו זוכים ללימוד מקיף ומעמיק או מטריחים את עצמם בלימוד מקיף ומעמיק, או לכל הפחות היו יודעים לעשות את ההקשרים הנכונים, היו מגלים כמה עובדות מעניינות שראוי לתת עליהן את הדעת. למשל, דוגן: חכם ומורה זן יפני, שהיה קודם כל נזיר ואיש מלומד בעצמו, ואת שיעוריו נתן לאנשים שרובם היו דומים לו, או עשו דרך דומה לשלו. כשלימד את תלמידיו ש'הישיבה (במדיטציה) לבדה היא כבר היות בודהה' (בציטוט חופשי שלי), הוא לא לימד אנשים שבקושי יש להם צל של מושג ירוק בבודהיזם, אלא אנשים שלהם הכשרה ולימוד רציניים, ושהכירו לפחות בצורה מספקת את עיקרי תורתו של הבודהה. כמו כן אם אנחנו מתבוננים בקורות חייו, אנחנו רואים שהיה בעל כנות עצמית בלתי מתפשרת. אף-על-פי שזכה באות ההארה ממורו, ידע בעצמו שלא זכה בהתעוררות הנכספת, ולכן יצא לסין כדי להמשיך את הכשרתו ולימודיו. ההבדל העיקרי בין המורים המסורתיים לבין המורים המודרניים המערביים מצוי במקום בו המורים המסורתיים יודעים לתת לתלמיד את השיעור המתאים לו, וכך אם יש תלמיד מוכשר ונבון במיוחד ייתכן שכבר מן ההתחלה יקבל את ההדרכות הגבוהות של המהאמודרא או הדזוגצ'ן מבלי שיצטרך לעבור את המסלול המפרך של התרגולים המקדימים המיוחדים. לעומתם, מי מהמורים המערבייים המודרניים בניסיון *להתאים* מראש את תרגולי המהאמודרא והדזוגצ'ן לתלמידים מערביים, מביאים אג'נדה מובנית של נטישת 'כל הדברים המיותרים שאינם הכרחיים לעיקר' (והעיקר כמובן הם המהאמודרא או הדזוגצ'ן), ובכך פעמים כה רבות זורקים את התינוק עם המים. מה שקורה בפועל הוא שהם מוסרים שיעורים גבוהים מאוד ללא הבחנה לתלמידים שלרבים מהם אין את היכולת להבין ולממש אותם. פה גם חשוב לציין שלא תמיד המורים אחראים למצב זה אלא גם התלמידים שברוב להיטותם וחמדנותם לשיעורים *גבוהים* פשוט מוותרים על שיעורים חשובים לא פחות, נמוכים או בסיסיים לכאורה, אשר היו 'מכינים ומנקים את הכלי שלהם כדי שהנוזל הטהור שיימזג לתוכו לא יוכתם בלכלוך שעדיין נותר בו', בציטוט חופשי של אחד מן המורים הטיבטים המסורתיים.

8. המורים המלמדים עצמם חשים אי-נוחות מלדבר בפני תלמידיהם על מוסר ואתיקה, ולכן או שהם "עוקפים" אותם בצורה כזו או אחרת, או מזכירים אותם בלשון רפה או פשוט מתעלמים מהם לחלוטין, וזאת משום שייתכן והם פוחדים לאבד את הפופולאריות שלהם בקרב קהל שומעיהם, התאבים לשמוע דברים יותר מעניינים ומרתקים.

מקרה זה נובע מחששם המוצדק לרוב של מורים שיאבדו את קהל מאזיניהם, ואת תלמידיהם אם יש להם. אני זוכר שפעם הוזמנתי למקום כלשהו לשאת הרצאה על בודהיזם. הנושא שבחרתי היה אודות המוסר והאתיקה על-פי הבודהה-דהרמה, ואכן כבר בשליש הראשון של ההרצאה שהייתה אמורה להמשך כשעה וחצי נעלמו רוב מאזיניי. אלה שעוד ציפו למשהו מעניין שייאמר הפכו לעוינים ומזלזלים, ובמיוחד אשה אחת שפשוט התפוצצה מכעס על כך שגם הבודהיזם הוא בעד 'חזירות קפיטליסטית' של "שלי" vs "שלך".

גם אני במשך השנים הראשונות להיכרותי עם הבודהיזם התעלמתי ממוסר ואתיקה ולא עסקתי בהם, עד שמספר אירועים גרמו לי לתהות מדוע בכל כך הרבה שיעורים עם מורים מערביים שהשתתפתי בהם לא דיברו על מוסר ואתיקה. בקבוצה מסוימת של זן בה תרגלתי תקופה מסוימת בחו"ל, היחסים בין חבריה היו כה גרועים עד שכמה חברים עזבו בעקבות משבר גדול שחוו ונוצר פיצול עמוק; כששאלתי את ראש הדוג'ו בו תרגלנו האם יש כללים כלשהם של מוסר ואתיקה שהם משתדלים לשמור עליהם, הוא ענה שרק בתוך הדוג'ו עצמו, אולם מחוצה לו כל אחד נוהג לפי דרכו. כששאלתי אותו האם למעשה כל העולם כולו צריך להיות הדוג'ו ולכן יש לשמור על הכללים בכל עת, הוא פשוט נאלם והשתתק. מקרה אחר הוא מקרה אישי שלי אותו לא אפרט. רק אומר שזו הייתה תקופה של תרגול חזק ביותר, עד כדי כך שהשליתי את עצמי שאני כבר קרוב מאוד להארה. מה שקרה בפועל היה שכל הפגמים שלי "ירדו למחתרת" והתחפרו בעומק תודעתי, רק כדי שמאוחר יותר אפול למשבר גדול בחיי האישיים. לו הייתי שם לב למוסר ואתיקה, ומנסה לשמור עליהם ולטפח אותם, קרוב לוודאי שהייתי זהיר הרבה יותר ולא הייתי נופל אל המשבר הגדול ההוא. בכל אופן, כשזכיתי ללמוד אצל שי-פו שנג ין זן, שמעתי אותו מדבר רבות על מוסר ואתיקה, ומאוחר יותר את המורים הטיבטים מדברים הרבה על מוסר ואתיקה, בדרך כלל בתחילת כל שיעור שהעניקו. הסיבות לכך ששיעורים על מוסר ואתיקה כמעט ולא קיימים אצל רבים מן המתרגלים המערביים הן תשובות שונות של תלמידים ומורים שונים שקיבלתי במישרין או בעקיפין כששאלתי אותם על מוסר ואתיקה, ואת כולן רשמתי כאן. ברשומות הבאות אראה את נחיצותם של המוסר והאתיקה, אסביר איך הם משתלבים עם התרגול המדיטטיבי ואסביר מדוע תרגול הדהרמה בלעדיהם חסר טעם ואף מזיק.

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

Bendowa.Net

הבלוג הזה מכיל טקסטים המתארים את החוויות והתובנות שלי כמתרגל זן כמו גם תרגומים לטקסטים בודהיסטים שונים תוך התמקדות בטקסטים השייכים למסורת הזן

רשימות מן הארץ הטהורה -sukhavati

ཨོཾ་མ་ཎི་པདྨེ་ཧཱུྃ

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: