Skip to content

הבודהה האמיתי

Chokyi Nyima Rinpoche

Chokyi Nyima Rinpoche

בספר קטן שמאגד בתוכו שיעורים של וג'רהיאנה (בודהיזם טנטרי/טיבטי) אודות התרגולים המקדימים שנקרא The Great Gate (השער הגדול), בחלק שמתייחס לשלוש אבני החן בהם אנחנו הבודהיסטים לוקחים מקלט, המורה הגדול צ'וקיי נימה רינפוצ'ה אומר על הבודהה, אבן החן הראשונה, כך (התרגום מאנגלית והתוספות בסוגריים שלי):

מהו בדיוק הבודהה? אפשר לומר שיש (לו) שני היבטים: ישנו הבודהה הסמלי, וישנו הבודהה האמיתי. הבודהה הסמלי הוא מי שנולד בלוּמבִּינִי, לפני כ-2500 שנים. הוא התעורר אל ההארה האמיתית והמוחלטת על מושב הוַג'רָה (היהלום או כדור הברק והרעם) בבּוֹדְה-גָאיָה, סובב (לראשונה) את גלגל הדהרמה בסָארנָאת' (פארק הצבאים) שבקרבת וָארָאנַסִי, ולבסוף נפטר מן העולם בקוּשִינָאגָאר. זהו מי שאנחנו קוראים לו הבודהה הסמלי, המדריך הרביעי של עידן זה. הבודהה האמיתי, הוא המצב המשוחרר לחלוטין מכל המערפלים, אשר בו כל האיכויות הבלתי נתפשות והכבירות של החכמה, החמלה ושל היכולות, הינן שלמות ומושלמות. במילים אחרות, בכל מקום בו מצב הוויה טהור לחלוטין ומושלם לחלוטין נוכח, זהו הבודהה האמיתי. זהו מושא המקלט המוחלט שלנו, וזהו המושא המוחלט של ההגשמה.

האם ישנן מילים חדות, מדויקות וצלולות יותר מאלה כדי להסביר לנו מיהו ומהו הבודהה? האם ישנן מילים יותר חדות, מדויקות וצלולות מאלה, כדי לומר לנו מהי ההגשמה המוחלטת של הדהרמה, התורה שלימד הבודהה?


 

סדנת המדיטציה של 4 מוקדי תשומת הלב – כיוון ומטרה, עיקרי שיחת המבוא שהתקיימה ביום שלישי ה-24 בינואר 2017

חברים יקרים,

אני רוצה לפתוח שיחה זו קודם כל בהסבר כללי קצר אודות הכיוון והמטרה של המדיטציה כפי שלימד אותה הבודהה בדרשותיו המוקדמות. לאחר מכן אדבר מעט על הבנת הסיבה שלשמה אנו מתרגלים מדיטציה, על המוטיבציה הנובעת ממנה לתרגול המדיטציה, ועל ההקשר בתוכו אנו מתרגלים את המדיטציה. לסיום אדבר מעט על הדרשה עצמה.

הבהרה קטנה לפני שאגש לעיקר דבריי: במקרה והדבר אינו ברור, דבריי מתייחסים אך ורק למדיטציה כפי שהיא נלמדת עפ"י הקאנון הפאלי במיוחד ובכלל במסורות הבודהיסטיות השונות.

 

המדיטציה הבודהיסטית – כיוון ומטרה:

המדיטציה הבודהיסטית מכוונת אל התמרה ושינוי של התודעה למצבי תודעה גבוהים, כשמצב התודעה העילאי והגבוה ביותר הוא המצב של שחרור התודעה מכל גורמי אי הנחת והסבל באופן מוחלט. כלומר, הכחדה מוחלטת שלהם, יחד עם הסרה מוחלטת של כל המערפלים הקוגניטיביים שמונעים מאתנו לראות באופן בלתי אמצעי והישיר ביותר את המציאות על כל היבטיה ורבדיה, פנימה והחוצה, לרוחב ולעומק ובכל כיוון, מה שידוע בטרמינולוגיה הבודהיסטית כשחרור מסבל והתעוררות ובלשון שכיחה ורווחת יותר – ״הארה״.

לא מדובר פה בשינוי נקודת מבט או גישה במובנם הפשוט, אלא במהפך ממשי של התודעה בכל מרחביה ובכל עומקיה. בהכחדה מוחלטת של כל גורמי הסבל, אין הכוונה להפיכת סבלותינו לנוחים יותר לנשיאה; אלא, בירידה אל מקורות ושורשי הסבל כולם בעומק תודעתנו ובהכחדתם שם, כך שלא משנה מה תהיינה הנסיבות החיצוניות ו/או הפנימיות של חיינו, בין אם אנחנו חיים בזוגיות או לבד, בשפע או בעוני, בבריאות או במחלה, בין אם השגנו את מה שרצינו ובין אם לאו, ובכל אירועי חיינו השונים – אלה שאנחנו חווים כטובים ואלה שאנחנו חווים כרעים, תמיד נהיה משוחררים מן הסיבות לסבל ולכן תמיד נהיה שמחים, שלווים ושבעי-רצון.

בהסרה מוחלטת של כל המערפלים הקוגניטיביים, מדובר ביכולת לדעת את המציאות על כל היבטיה ורבדיה לרוחבה ולעומקה, פנימה והחוצה ובכל כיוון, בידיעה בלתי אמצעית לחלוטין וישירה באופן מוחלט. מדוע היבט זה הוא חלק מן השחרור מסבל וההתעוררות? זאת משום שלידיעה יש השפעה משחררת. כלומר, עצם ראיית הדברים באופן הצלול, הבלתי אמצעי והנוכח ביותר וידיעתם לאשורם, משחררת אותנו מן ההשקפות השגויות, מן הידיעה החלקית והמעורפלת, מן הדמיונות בהם אנו שוגים ובתמצות – מן הבורות שלנו ביחס אליהם ולפיכך מן הסבל שנובע מבורות זו.

 

על הקושי בתרגול מדיטציה, הבנת הסיבה לתרגול המדיטציה, המוטיבציה לתרגול המדיטציה וההקשרים בהם יש לתרגל את המדיטציה:

לרוב האנשים, מדיטציה היא תרגול קשה מאוד. העובדה המרה היא, שרובם המוחלט של אלה המתעניינים בבודהיזם לא מתרגלים מדיטציה בכלל, מיעוטם מתרגל אך ורק באופן אקראי בסדנאות שונות או פעם-פעמיים בשבוע במקרה והם חברים בקבוצת מדיטציה כלשהי ורק המיעוט שבמיעוט מתרגל מדיטציה באופן יומיומי קבוע ולאורך שנים. אפילו בקבוצות של מיינדפולנס שם כל מה שאנשים מחפשים הוא להרגיע ולשכך את המתח בו הם חיים, גם ביניהם רק מיעוט שבמיעוט אם בכלל – מתרגלים מדיטציה באופן יומיומי ולאורך זמן. אני רואה לפחות שש סיבות לקושי בתרגול המדיטציה, ואותן אני מונה לפי מה שלהבנתי הוא דרגת הקושי שהן מציבות.

סיבה ראשונה ולפי דעתי גם הקריטית ביותר, היא זו של אי-בהירות בנוגע למוטיבציה שלנו לתרגול. למה בכלל אנחנו רוצים לתרגל מדיטציה? תרגול המדיטציה לרובנו אינו נעים ונוח, ובוודאי לא בשבועות וחודשי התרגול הראשונים. למה אם כן נתרגל מדיטציה, ועוד בנחישות והתמדה על בסיס קבוע?

סיבה שנייה לקושי היא חוסר הבנה או חוסר בהירות באשר להקשר בו אנחנו מתרגלים את המדיטציה. כלומר, אנחנו לא באמת מבינים מה הקשר בין המדיטציה שלנו לבין חיינו היומיומיים, לא מבינים באיזה אופן היא אמורה להשפיע עלינו ומה התועלת שתביא לנו, ומהי התועלת שתרגול המדיטציה שלנו עשוי להביא לזולתנו, אלה שאינם מתרגלים בעצמם מדיטציה. כמו כן רובנו לא מבינים שמדיטציה, על אף שהיא תרגול הליבה של התורה שלימד הבודהה, לא תישא, או בקושי תישא, את פירותיה המבורכים, במקרה והתלמידים לא יתאמנו ולא יטפחו את עצמם בתרגולים האחרים שלימד הבודהה, דהיינו אימון וטיפוח של כללי המוסר והאתיקה והשלמויות או הסגולות הטובות, 10 עפ׳׳י הקאנון הפאלי או 6 עפ׳׳י דרשות המהאיאנה.

סיבת שלישית לקושי היא הבנה לקויה או אי-בהירות בנוגע לטכניקת המדיטציה עצמה. למשל, לא תמיד ברור למתרגלים איך בדיוק להיות מודעים לנשימה, כמו במקרה של המדיטציה הידועה כ״אנאפאנהסטי״, תשומת הלב לנשימה, או מהי בדיוק מדיטציית ה"שיקאנטזה״, מדיטציית ה״רק לשבת״ של הסוטו-זן, בה נדמה למתרגלים ששוטטות מחשבה וחלימה בהקיץ הם למעשה ״רק לשבת״. במילים אחרות, מאוד יהיה קשה לתרגל מדיטציה אם איננו יודעים בדיוק מה כן לעשות ומה לא לעשות בתרגול המדיטציה.

סיבת רביעית לקושי בתרגול היא סיבה מנטלית-רגשית. כלומר, התודעה שלנו מספקת לנו את כל הסיבות למה לא לתרגל וגורמת לנו לחוש השתוקקות לעונג חושי כזה או אחר, טינה, עייפות ולאות, חוסר מנוחה וספק.

סיבה חמישית היא הקושי שמציב בפנינו הגוף שלנו. גם אם נשב בתנוחה הנוחה ביותר, יקשה עלינו להתמיד ולהישאר בה ככל שנרצה. הגוף, כמו התודעה, יתמרד ויתחיל לשגר אותות של הטרדה ומצוקה. במדיטציה, לא רק שאנחנו מאמנים את התודעה שלנו בלהיות ממושמעת, אלא גם את הגוף שלנו אנחנו מאמנים בלהיות ממושמע. אחרי הכול, חופש בין היתר משמעותו היא שאנחנו הופכים להיות בעלי הבית האמתיים של תודעתנו וגופנו, שאם לא כן, עד סיום ימינו על האדמה הם ירדו בנו וחיינו יהיו נתונים להם.

סיבה ששית לקושי היא זו של השקפות שגויות בנוגע למדיטציה. לדוגמה, אחת מן ההשקפות השגויות הללו וכיום אולי הפופולרית מביניהן, היא זו של הסוטו-זן היפני הגורסת שלמעשה אין למה לכוון במדיטציה, אין מטרה למדיטציה, ושהמדיטציה היא סיבת עצמה. גישה זו היא נכונה בהקשרים מאוד ספציפיים, אולם בהקשרים אחרים היא תועה, טועה ומטעה, ובייחוד כשמדובר בתלמידים מתחילים של המדיטציה הבודהיסטית. אינני רוצה לדון כאן בסיבותיה של גישה זו ובהקשרים המקוריים בהם היא נמסרה ונלמדה, וגם לא לשלול אותה באופן גורף. יחד עם זאת אציין שגישה זו אינה עולה בקנה אחד לא עם הדרך בה לימד הבודהה את המדיטציה בדרשותיו המוקדמות באופן כללי ולא עם דרשתו של הבודהה אודות 4 מוקדי תשומת הלב בהקשר שלנו כאן, בה אפשר לראות בבהירות שאינה משתמעת לשני פנים שיש למדיטציה כיוון ומטרה המוצהרת כבר בתחילת הדרשה. זאת ועוד: ללא הבנה ברורה של הסיבה בגינה אנחנו רוצים לתרגל מדיטציה, ללא ידיעת טכניקת המדיטציה עצמה, וללא המטרה אליה המדיטציה מכוונת – יקשה עלינו עד מאוד התרגול בשל הסיבות שמניתי קודם לכן משום שלא תהיה לנו את המוטיבציה הנאותה לתרגול. זוהי נקודה שאין להקל בה ראש כלל, אם בכוונתנו ללמוד ולתרגל מדיטציה באופן רציני ומעמיק.

 

על דרשת 4 מוקדי תשומת הלב

הדרשה מורכבת משלושה חלקים עיקריים: א', הקדמה, בה נמסר המקום בו הבודהה העניק את דרשתו (העיר קַמָּהסַדהָמָּה שבארץ קוּרוּ), הבודהה מצהיר על המטרה לשמה הוא מעניק את השיעור (טיהור היצורים החיים, התגברות על הסבל לצורותיו השונות והגשמת השחרור המוחלט ממנו), ומתאר בקצרה את עיקריו (4 מוקדי תשומת הלב בגרסה מתומצתת). ב', החלק העיקרי של הדרשה בה הבודהה מתאר בפירוט רב את 4 מוקדי תשומת הלב ואת מושאי ההתבוננות השונים תחת כל אחת מן הקטגוריות הללו; וחלק ג', בו הבודהה מסכם את דרשתו ומצהיר שכל מי שיתרגל את 4 מוקדי תשומת הלב באופן שתיאר לפחות במשך שבע שנים ועד לחצי חודש בלבד, ישיג את אחד משני פירות הדרך העליונים, כלומר, או את השחרור המוחלט או את ההיוולדות האחרונה באחד מן "המשכנים הטהורים" מהם אף פעם לא יירד אל העולמות שמתחתם ומהם ימשיך היישר אל השחרור המוחלט. לקראת הסיום של סיכום דבריו הבודהה חוזר על מטרת התרגול כפי שתיאר קודם לכן בהקדמה ולבסוף מתוארת שמחתם של הנזירים על השיעורים שקיבלו.

חמשת סוגי הצ׳אן/זן

guifeng_zongmiהמורה הגדול ואחד מן האבות הקדמונים של אסכולות הצ׳אן והחוּאָ-יַן בסין (אסכולת זר הפרחים) גוּאִיפֶנג זוֹנְגמִי (圭峰 宗密), סיווג את הצ׳אן/זן ל-5 סוגים, על-פיהם אנחנו למעשה יכולים לבחון איזה סוג של צ׳אן/זן אנחנו מתרגלים בהתאם למוטיבציות השונות שלנו.

אבל קודם אבהיר את משמעות המילה צ׳אן/זן, ולאחר מכן את הקשריה לחמשת הסוגים השונים. המילה ״צ׳אן״ בסינית וגירסתה היפנית ״זן״ הן קלקול של המילה הסנסקריטית ״דְהִיָאנָה״ שמשמעותיה הן משהו כמו ״השתקעות״ או ״הספגות״ של התודעה במושא ההתבוננות שלה או בעצמה, המושגים באמצעות אימון מנטלי מכוון של התודעה, והיא למעשה מה שאנחנו מכנים במערב כ״מדיטציה״. כלומר, בהקשר של חמשת סוגי הצ׳אן/זן אנחנו מדברים על חמישה סוגים של מדיטציה, כשאת כל אחת מהן מניעה מוטיבציה שונה של תרגול.

להלן 5 סוגי הצ׳אן/זן:

1. צ׳אן/זן שמכוון לשיפור ותועלת עצמיים.
2. צ׳אן/זן במסורות שאינן בודהיסטיות (כמו למשל במסורות היוגיות של הודו, במסורות הטאואיסטיות הסיניות וכד׳).
3. צ׳אן/זן של המרכבה הקטנה של הבודהיזם. מכוון לשחרור עצמי בלבד.
4. צ׳אן/זן להשגת ראייה ישירה אל טבע התודעה והווכחות בטבע הבודהה שלה. זוהי כבר המדיטציה של אסכולת הצ׳אן/זן עצמה, וההתעוררות המושגת כתוצאה ממנה היא זו שמכונה בסינית ״ווּ״ ובכינוי היפני הנפוץ יותר – ״סאטורי״.
5. הצ׳אן/זן של האיחוד בין התרגול ולבין ההגשמה שלו וביטויים בכל רגע ורגע של חיי היום-יום.

צ׳אן/זן מס׳ 4 על-פי המודל הזה הוא הבסיס של צ׳אן/זן מס׳ 5, וצ׳אן/זן מס׳ 5 הינה למעשה המדיטציה וההשגה העילאית ביותר של הדהרמה, הבודהיות.

פגישת מבוא לסדנת 4 מוקדי תשומת הלב

חברים וחברות יקרות ויקרים,

אני שמח להודיע על פגישת מבוא לסדנת 4 המוקדים של תשומת הלב שתתקיים במדיטיישן פקטורי ברחוב משכית 27, בניין קורקס שבאזור התעשייה הרצליה בתאריך יום שלישי ה-24 בינואר 2017 בין השעות 7:00 – 9:00 בערב.

לפרטים נוספים מס' נייד: 054-4628730

אשמח לראותכם 🙂 ❤

בברכה, שלמה ש. שפרינגר

על החשיבות העצומה של לימוד הדהרמה יחד עם האימון במדיטציה

רשומה זו מוקדשת לנושא לא כל-כך אהוד בין רבים מאלה הרואים בעצמם תלמידי בודהיזם ודהרמה, והוא אודות הצורך בעיון ובלימוד של שיעוריהם של הבודהה ושל המורים ממשיכי דרכו במסורות הבודהיסטיות השונות. ישנן כמה סיבות למצב זה, ואני חושב שראש וראשונה להן היא שאנשים אינם רואים בבודהיזם, או ליתר דיוק בדהרמה שלימד הבודהה, משהו שממש קשור לעצם קיומם וחייהם, כמו למשל שהם רואים במקצוע או משלח-יד שמפרנסים אותם. סיבה נוספת היא, שלרוב תלמידי הדהרמה אין באמת אמון ביכולת שלה לשנות אותם ואת חייהם לטובה באופן עמוק ומהותי, ולכן היא תמיד נשארת בשבילם מעין תחביב חביב, משהו שלא באמת יש או כדאי להשקיע בו מאמץ, טורח ויגיעה. אחרי הכל, כל-כך הרבה דברים בחיים דורשים מאמץ טורח ויגיעה. מדוע אם כן, שגם הדהרמה תהפוך לעוד משהו כזה? סיבה אחרת היא, שכשאנשים באמת מתחילים להבין מה נדרש מהם כדי להשיג את יתרונותיה של הדהרמה, הם נסוגים. בכנות, רובנו לא רוצים להשתנות, ובייחוד עם השינוי דורש מאיתנו כנות-עצמית באשר לפגמינו מחד, התנגדות לדפוסי התנהגויותינו השליליים וויתורים עליהם מצד שני, ואימון וטיפוח של תהליכים רגשיים ושכליים חיוביים מצד שלישי. ובכן, תהא הסיבה אשר תהא, אם אינכם באמת רואים בדהרמה כוח אמיתי שיכול באופן עמוק ומהותי לשנות אתכם ואת חייכם לטובה, זהו המקום בו אתם מוזמנים בחום להפסיק לקרוא רשומה זו ולעבור למשהו מעניין בהרבה כמו לאיזושהי סדרת-טלוויזיה של מתח והרפתקאות, רכילות על סלבריטאים, למוסיקה, להרפתקאת פלייסטיישן, Xbox וכד'. אולם אם בודהיזם באמת ובתמים מעניין אתכם, אתם יותר ממוזמנים בשמחה, להמשיך ולקרוא את דבריי כאן על הצורך – ובזכות – העיון והלימוד של הדהרמה.

בצורך ובזכות לימוד הדהרמה אני אומר, ולא בזכות הלמדנות גרידא. למידה של הדהרמה באופן עיוני בלבד, הגם שיש בכך עונג וסיפוק כלשהם ואולי אף תועלת מסוג כלשהו, זוהי אינה מטרתה של הדהרמה. מהן מטרותיה של הדהרמה? שחרור מסבל והתעוררות. שחרור מאיזה סבל? שחרור מכל סוגי הסבל הרגשיים והשכליים. התעוררות למה? התעוררות אל המציאות על כל רבדיה מלפני ומלפנים, פנימה והחוצה ובכל כיוון, החל מתהליכיה הקטנים והמעודנים ביותר ועד לתהליכיה הגדולים והגסים ביותר, מן התהליכים הפשוטים ביותר ועד לתהליכים המורכבים ביותר, וכתוצאה מן התעוררות ראייה-חודרת שרואה את כל אלה באופן ישיר, בלתי-אמצעי ונוכח לחלוטין.

מהי הדהרמה שבה יש לעיין ואותה יש ללמוד? הדהרמה היא גוף הידע שמתאר את סך כל התהליכים המהווים את התודעה שלנו כפי שהיא במצבה הלא-ער, ואת אותם תהליכי תודעה שיש להשתמש בהם, לאמן, לטפח, ולהעצים אותם כדי שיוכלו להפוך לנתיבים אל השחרור וההתעוררות, ובכך לחולל בה שינוי והתמרה שיתגשמו בשחרור וההתעוררות.

במקומות שונים בדרשותיהם של הבודהה והמורים ממשיכי דרכו, לימוד הדהרמה והאימון בה מדומים לטיפוח של חלקת אדמה כגינה או כשטח לגידולי חקלאות. הייתי רוצה להוסיף כמה חידודים משלי לדימוי זה, כשאני מסביר את הקשרים ההדדיים בין תרגול המדיטציה ולימוד הדהרמה, ואיך הם פועלים זה לצד זה יחדיו: בהתחלה, לימוד הדהרמה הוא הכנת קרקע התודעה לזריעה וטיפוח של זרעי השחרור וההתעוררות, באמצעות סיקול אבנים, עקירה חוזרת ונשנית של העשבים השוטים של רעיונות-שווא, השקפות שגויות ורגשות שליליים, והכנת ערוגות תהליכי התודעה; במקביל, המדיטציה היא תיחוח, הרטבה, וחפירת גומות בקרקע התודעה שבהם אפשר לזרוע ולשתול את זרעי השחרור וההתעוררות שהם השקפה-נכונה, כוונה/החלטה- נכונה, דיבור-נכון, פעולה-נכונה, פרנסה-נכונה ומאמץ-נכון (האיברים הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי והששי בהתאמה בדרך שמונת האיברים). בהמשך, לימוד מעמיק יותר של הדהרמה כגון השיעורים של 12 הקשרים של ההתהוות המותנית ו-37 הגורמים של ההתעוררות הוא זריעה ושתילה של זרעי ושתילי השחרור וההתעוררות, ובתרגול המדיטציה מאמץ-נכון, תשומת-לב/מודעות-נכונה וריכוז-נכון (איברים ששי, שביעי ושמיני בהתאמה בדרך שמונת-האיברים) הם השקייה, דישון וטיפוח של אותם זרעים ושתילים.

מזווית אחרת ובצורה פשוטה יותר, לימוד הדהרמה יחד עם תרגול המדיטציה במקביל, מתייחסים לשני היבטים יסודיים של התודעה שהם: 1. ההיבט הדיסקורסיבי, שהוא מכלול כל התהליכים השכליים והרגשיים לרובדיהם, גווניהם וזרמיהם השונים; 2. ההיבט של המודעות הנוכחת והריקה של התודעה. בפשטות, לימוד הדהרמה הוא הבניית תהליכים דיסקורסיביים חיוביים וטיהור התודעה מתהליכים דיסקורסיביים שליליים ע"י החלשתם עד להכחדתם המוחלטת; תרגול המדיטציה הוא ייצוב, חיזוק, הזנה וטיפוח של תהליכים דיסקורסיבים חיוביים אלה, יחד עם ראייה-חודרת מתמידה אל תוך מקורם של כל התהליכים הללו – שליליים וחיוביים כאחד, דהיינו אל תוך המודעות הנוכחת והריקה, וכתוצאה מכך, ראיית טבעם האמיתי של סך כל התופעות כולן (למעט יוצאת מן הכלל אחת שהיא הנירוואנה) כארעיות, כמקור של סבל וכנעדרות כל עצמיות קבועה ובלתי-מותנית (כלומר כל התופעות תלויות ומותנות הדדית זו בזו), והשגת האפקט המשחרר שיש בראייה זו, שהוא הנירוואנה.

בשונה ממנהגי הרגיל להגן בלהט על דבריי מפני טיעוניהם של המקטרגים שאת קולם אני כבר שומע עד לכאן, פה לא אעשה זאת. מי שדבריי עושים לו שכל ויחד עם זאת מדברים אל לבו, יפיק תועלת מהם ודייני בכך; מי שחושב ומרגיש אחרת, שיבושם לו/לה בהמשך דרכם הנוכחית ושיהיה להם בהצלחה!

Everyone is a Universe (כל אחד הוא יְקוּם)

את הרשומה הזו כתבתי אי-שם בשנה הראשונה או השניה של העשור הראשון של שנות האלפיים. שנה או שנתיים לפני כן עשיתי את הריטריט האחרון שלי עם שִׁיפוּ שֶנג-יֶן, חכם הצ'אן/זן הסיני שהיה המורה שלי ושבמרכז שלו בניו-יורק שהיתי כחצי שנה. באחד הימים האחרונים של הריטריט (שנערך על-פני 49 ימים!) הוא אמר לנו כך:

'אתם מרגישים בודדים, משום שאינכם יודעים מי ומה אתם באמת; כל מה שבאמת אתם זקוקים לו, אלה הם חדר קטן בגודל של מטר על מטר או שני מטר על שני מטר ולא יותר מזה. בנוסף כרית מדיטציה לשבת עליה וזה הכל. אתם תגלו שמה שאתם באמת הוא יקום גדול ושלם בפני עצמו ושאינכם זקוקים לאף אחד אחר שיאהב אתכם וישמש לכם כחברה. אם תדעו את זה, לעולם, אבל לעולם לא תרגישו אומללים ובודדים יותר.'

הרשומה הבאה נכתבה בהשראתו של שיפו היקר מכל. היא נכתבה במקור באנגלית כתשובה למישהו בפורום בינלאומי לבודהיזם שכבר מזה זמן רב אינו קיים. מצאתי את תשובתי יפה כרשומה בפני עצמה, והעליתי אותה בבלוג הישן שלי בתפוז. היום אני מעלה גם כאן, ומאחל לכולם שתהיה לכם לשמחה, רווחה, לטוב ולתועלת 🙂 ❤

כמו כן אני מודה לאָני-סוֹפָּה, הידועה גם כשילה ק. סובל, על העריכה וההגהות שעשתה לרשומה.

 

Everyone is a Universe

Shlomo S. Springer

(edited & revised: Ven. Ani Soepa (a.k.a Sheila K. Sobel

Most of our lives we live in a relatively small part of our selves, living only what we believe is essential and necessary for having normal life. Missing so much of the range and depth of our being, we functions like creatures that perceive only one or two dimensions of the Universe, not knowing the existence of other dimensions than the ones they perceive.

Not being aware that the Universe has more then one or two dimensions, these creatures wonder why they are narrowly confined in such a pity conditions of struggles and afflictions. They cannot realize that the problem is not in the Universe itself, but in their perception of it. The other thing that these creatures do not realize is that their problem can be solved. It is not an inherent mental disability, but a temporal impediment that can be removed. We, humans, live and act like these creatures. Thinking that the way and quality of experiencing our joys, sorrows, aspirations, relationships, and all the other things that our lives consist of, are all there is, we are ignorant of other ways and qualities by which we can experience our existence. Further more, other possibilities of experiencing life are evading our vision and perception; therefore we are missing many opportunities to transform our lives, hitherto hidden from us.

Centered around our narrow perceptions of ourselves, while chasing after little joys and pleasures, and escaping from suffering as much as we can, we are inflicting troubles on our fellow sentient being, and harming our environment we are all sharing and living in. Believing that we are separated from the rest of the Universe, we ignore other sentient beings aspirations for happiness and well being, thinking that their happiness and well being has to be in a conflict with our own.

While treading the path of self-cultivation toward Enlightenment and Buddhahood, meditation is not only the means we employ to cultivate the mind, but also a vehicle we use for traveling and exploring our inner worlds.

Practicing meditation for a while, few months or maybe longer, we might experience that our perception and inner vision growing wider and dipper within ourselves. After going through a kind of hard training in the attempt of settling the mind, and the stream of consciousness is flowing toward the subject (or object) of meditation in a (more or less) steady manner, our mind begins to unfold itself in front of our inner eyes and ears. We begin to perceive the intricacy of our inner dialog, how thoughts are linked one to another by associations, or else the way thoughts are crystallize around impingement of objects we perceive through the senses. At other times, we might sense a very subtle movements in the depths of our mind, and that these movements develop themselves as a verbal thoughts, or images, or sounds, sometimes even taking a complex form of more then one (or all) of these varieties together. Much like the forming of bubbles in the depths of a water stream, springing to the surface and then popping up, we can watch the way mental and emotional activities spring from within, rising to the surface of our consciousness and disappear incessantly. Continuing our inner journey, we will discover how habitudes are forming themselves, again, like little water streams, looking for the easiest and fastest way to continue flowing. Encountering the vast net of attachments, we will see our attachments weaving themselves in a kind of three-dimensional crisscross manner, one kind of attachment linked to another one, stretching infinitely to all directions within our inner space.

Keep traveling, we go through unknown regions of the mind. Wonderful lands of divine bliss, heavenly creatures, dark swamps infested by demons, the sky, the earth, the moon, and other realms of existence, all of that unfold itself before our amazed eyes.

Somewhere along the journey, new insights dawn upon us. We begin to realize that our being, much like the Universe around us, is infinitely vast and deep. Like the Universe itself, which consist of space, galaxies, solar systems, planets and cosmic storms of energy, collision of planetary bodies, gas and dust, creation and dissolution, stillness and calmness, emptiness and void, life and death, heat and cold, different worlds- so do our psycho-physical being, consist of similar processes and objects. The mind is like the deep, vast space. Mental and emotional objects are like galaxies, solar systems and planets. Conflicts of emotions and ideas are like stars colliding, emotional upheavals are like cosmic storms. Formation, continuation and dissolution of thoughts, feelings and emotions are similar to the way stars born, live and die.

Heat, cold, emptiness, calmness, stillness, different worlds- are all within our being.

Experiencing ourselves that way, we can acknowledge our being as a real Universe, whole and complete by itself and for itself.

One might object the idea that he or she is a Universe, asking how it can be that we, feeble, short living creatures as we are, can be so vast, deep, enormous and powerful like the great Universe itself. To that I would say that it is only a matter of perspective. If you ever saw the movie Man in black, you might recall the last scene of the movie. The camera and us with it are moving out and away from the planet earth, so it becomes smaller. The camera keeps moving, making all of what we see through its lens, the solar systems, the Milky way and other galaxies smaller and smaller, and the space becomes larger and wider. Moving together with the camera, we are reaching a point when we are “coming out” from our Universe, amazingly realizing that all of what we have perceived as an enormity is but a ball to play in the hand of a giant creature.

In the Zen lore it is often said that, “a speck of dust contains the whole Universe”. We are larger than a speck of dust, and the Universe we are living in is larger than us, in a much greater way than we are larger then a speck of dust. Comparing to eternity, ten or twenty billion years are just the time it takes for an eye to blink, and like any other phenomena that comes to an end, we can assume that this Universe too, will come to its end. Since feebleness, size and life span are all relative, it does not have to prevent us from realizing what we truly are. Every sentient being, every man, every woman, old or young, good or bad, is a whole and complete Universe. Existing with other Universes, within a larger Universe, which might exists with other Universes within yet a larger Universe, and so on and on, endlessly and infinitely throughout many spaces and timelines, this is the way we all are.

Realizing that we are a Universe, causing harm to ourselves or/and to one another cannot be considered or even dismissed as a light matter. In fact, having all kinds of conflicts, whether mild or extreme, it is a cosmic event. It is a collision of worlds. Every time we harbors enmity toward other sentient beings, initiate wars, exploiting the natural resources of our planet, these actions takes affect on a very profound levels of our existence, the outcome of it can never be fully foreseen. Destroying another form of life is like destroying a Universe, so how much evil one must have in order to perform such an act?

Unfortunately, from the remote past of our social and cultural systems, we have been taught and educated differently then the way outlined above. No one knows for sure when and how our ignorance aroused. We have been taught to look at ourselves as a frail being, living under constant threats of misfortune and danger. That in living happy and fulfilling life we must posses all kinds of objects, and subdue the world and all its inhabitants. Leaving the world as it is, we think, it is too “dangerous” and “unfitting” to comply with the terms and conditions we designed for what we wrongly conceives as “well being and happiness”. “Being alone”, so the people around us say, without “soul-mates” or companions from the other sex, is a bad condition to live in. “We are incomplete as we are”, our good-hearted friends telling us- “how would you be able to overcome the feelings of loneliness, sorrows and pain all by yourself? Don’t you want to share your happiness and good feelings with other friends? How horrible it is to be just by yourself! ” So they ask-exclaim our fellows. Sticking to other beings like ourselves, we anticipate them to be the source of our happiness and well being. Laying on their shoulders and hearts the heavy burden of unfulfilled desires, fears, aspirations, dreams of what we want them to be, and the usefulness we designates to them, we are hating these people when they refuse to comply with our whimsical demands. Often we wonder, how come that our friends had turned to be such a wretched human beings. Not realizing that the afflictions we are experiencing, has been originated within each one and one of us, separately and together on the same time, creating an immense, collective hardships.

Feeling emptiness in the depths of our being, we are consuming everything we can. Emotions, ideas, entertainment, food, drugs, other being’s lives- we are throwing all this things into the wide open empty hole which lies in the bottom of our souls, trying to forget the terrifying feelings of hollowness.

Living that way, we perceive just a small fragment of our being, resigning the rest of ourselves to the sub-consciousness. How could we feel anything else then emptiness and hollowness, when the depths and vastness of our being is hidden from us?

When we come to the realization that we are a Universe, whole and complete, we no longer feel loneliness and despair. Knowing what others and we are, we no longer harbor feeling of grudges and hatred toward others and ourselves. Everything we need, everything we aspire for is with and within us, all the time, until the day we transformed to something else, for everything has to die one day and undergo change into something else. Communicating with others, we are no longer establishing our relationships on the sick, dreadful foundations of hollowness, unsatisfied emotional needs, desperately grasping anything we can lay our hands on. With the feelings of wholeness and completeness, confidence, joy and happiness, we feel free to be with others or to be alone. Exchanging without asking for anything, all that we need is already given. For all that exists are parts of the Great Whole, we must corporate together in harmonious way.

How long dear friends, it will take us to realize that we are a Universe?

Thank you all, Shantideva

הסבר קצר על המדיטציה בטנטרות הבודהיסטיות

מטרתי ברשומה קטנה זו היא לנסות ולהסביר את עקרונותיה של המדיטציה במסורת הבודהיזם הטיבטי/טנטרי או בשמה המדויק – הווג'רהיאנה, מרכבת היהלום (או כדור הרעם או כדור הברק). הסיבה לכתיבת רשומה זו היא שראיתי אצל רבים מן המתרגלים את גרסאות הוויפסנא השונות של התהרוואדה או הזאזן/שיקאנטזה במסורות הזן, חוסר גדול של הבנה כשהם נתקלים בטכניקת המדיטציה של הווג'רהיאנה עם ההדמיות המורכבות שבה. כה גדול חוסר ההבנה הזה עד שיש מבין תלמידי הבודהיזם של הוויפסנא והזן האומרים שזוהי אינה מדיטציה כלל מכיוון שאין בה התבוננות בדברים כפי שהם 'כשלעצמם', או בגלל שבמדיטציה זו 'מייצרים מחשבות/דימויים בתודעה שלא היו בה מלכתחילה', ולכן אינה יכולה להיחשב כמדיטציה של ממש.

כפי שקורה פעמים כה רבות, הדברים שאיננו מסכימים עימם הם פשוט דברים שאיננו מבינים אותם.

מקורותיה של המדיטציה בבודהיזם הטיבטי הן הטנטרות השונות שהגיעו מהודו (העתיקה מביניהן היא כנראה הגוּהיַסַמָאגָ'ה) ואשר מהוות את הבסיס המדיטטיבי-תרגולי של מסורות הווג'רהיאנה המאוחרות יותר בטיבט.

ברשומה זו אבהיר את עקרונותיה הכלליים של מדיטציה זו ואראה איך היא מבוצעת בתואם עם הדרכותיו של הבודהה כבר בדרשותיו המוקדמות. כמו כן גם אראה איך מדיטציה זו מתייחסת לכמה מן השיעורים העיקריים של דרשות המהאיאנה.

לפני שאגע במדיטציה על-פי הווג'רהיאנה עצמה, ברצוני להבהיר בקצרה את משמעות המילה 'מדיטציה' בהקשרה הכללי לתורה שלימד הבודהה: מדיטציה במקורה היא מילה לטינית שמשמעותה היא 'הרהורים' או 'הגות'. בין התרגולים המנטליים השונים שלימד הבודהה אכן לימד גם את ההרהור וההגות בנושאים מסוימים כגון המוות, איכויותיהם של הבודהה הדהרמה והסנגהה, וכמו כן לימד את פיתוח ארבעת המשכנים השמימיים (Brahma Viharas). כבר בנקודה זו, אנחנו יכולים לראות שהבודהה מלמד אותנו 'לייצר' התבוננויות שמלכתחילה לא התקיימו בתודעה, ושאינן התבוננות בדברים כפי שהם כשלעצמם כמו שלכאורה עושים במדיטציות הוויפסנא או הזן. מדוע אני אומר "לכאורה"? זאת משום שכבר עצם ההתבוננות בפעילויותיהם של הגוף-תודעה היא פעילות שלא הייתה שם קודם לכן; זוהי התבוננות שהמודט מייצר אותה, משום שבאופן טבעי היא פשוט לא מתקיימת. באופן טבעי, אנחנו מתנהלים כמעט ללא שום תשומת-לב מיוחדת לגוף ולתודעה. יתירה מזו: עצם קביעת זמן למדיטציה, ישיבה בתנוחה מסוימת, כיוון תשומת הלב ומודעות – כל אלה הם כשלעצמם ייצור של מצבים שלא התקיימו קודם לכן; כבר פה טענתם של אלה האומרים שהמדיטציה של הווג'רהיאנה היא 'מעושה' או 'מלאכותית', כלומר מייצרת מצבים או מושגים שלא התקיימו מלכתחילה – מופרכת. זאת ועוד: ב'מאמץ נכון' שהוא איבר השישי בדרך שמונת האיברים (בתרגום ישן יותר 'דרך שמונת הנתיבים') שלימד הבודהה, הקטגוריה השלישית מבין ארבע הקטגוריות המגדירות אותו היא זו (תרגום שלי מאנגלית): "הוא (הנזיר) מפתח את התשוקה(!), מתאמץ, נחוש, ומחזיק בכוונתו כדי להעלות מצבי תודעה חיוביים שטרם עלו." (Magga-Vibhanga Sutta SN 45.8) ללא ספק הדמיות חיוביות כפי שהן מפותחות ומטופחות במדיטציה של הווג'רהיאנה נופלות תחת הקטגוריה של 'מצבי תודעה חיוביים', וגם בנקודה זו כמו בקודמת, הטענה שמופנית כנגד המדיטציה של הווג'רהיאנה על היותה 'מעושה' או 'מלאכותית' נדחית.

בחזרה לעיקרי הדברים: כדי להבין את המדיטציה של הווג'רהיאנה, עלינו להתוודע אל שני היבטים יישומיים שלה הנקראים: 1. 'שלב הפיתוח' (או 'הכינון'. בטיבטית: kye-rim); 2. 'שלב ההשלמה' (טיבטית: dzog-rim). שלב הפיתוח (או הכינון) הוא השלב בו המודט יוצר בתודעתו הדמייה, פשוטה או מורכבת, של בודהה מסוים, לבד או עם הפמליה והארמון בו הם כולם שוכנים (מנדלה); שלב ההשלמה הוא השלב בו המודט ממוסס את ההדמיה על כל פרטיה אל תוך החלל של מודעותו.

שני שלבים אלה מתייחסים אל שני היבטים יסודיים של התודעה כפי שהם נלמדים בבודהיזם של המהאיאנה, והם: 1. ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה; 2. ההיבט המודע, הנוכח והריק של התודעה.

ההיבט הדיסקורסיבי הוא כל מכלולי התהליכים השכליים, הרגשיים, התפישתיים והתחושתיים של התודעה הן ביחס לרשמים הנקלטים באמצעות אברי החושים או המתהווים בה ללא קשר ישיר אליהם, והשימוש שאנו עושים בחלק מן התהליכים האלה לתכנון וביצוע מטלות שיש לממש במציאות חיינו היומיומית. בחלקים גדולים מן הזמן בהם לא נעשה שימוש בתהליכים אלו, הם מתרחשים כחלימה בהקיץ או מופיעים בחלומות כשאנו ישנים. יש מן התהליכים הרגשיים והשכליים הללו שהם חיוביים, ורבים אחרים הם שליליים. אהבה, חיבה, רצון טוב, רחמים, חמלה, הגינות, כנות, רעיונות מועילים, שכל בריא וישר – כל אלה הם תהליכי תודעה דיסקורסיביים חיוביים; חמדנות, כעס, טינה, קנאה, יוהרה, רצון להרע, חוסר הגינות, אכזריות, רעיונות שווא ותפישות שגויות – כל אלה הם תהליכי תודעה דיסקורסיביים שליליים; כמו כן, במרבית המקרים תהליכים חיוביים נגועים בתהליכים שליליים. כך לדוגמה, אהבה נגועה ברכושנות, קנאה וכעס; רצון להיטיב – ברצון לקבל משהו בתמורה או בהשתוקקות להכרת תודה; חמלה ורחמים נגועות בהתנשאות ויוהרה, וכן הלאה. זהו מצבה הרגיל, 'הנורמלי' של תודעתנו. אנחנו יכולים לראות אפוא, שהתודעה שלנו ברובה הינה זרם עכור של תהליכים חיוביים המעורבבים ונגועים בתהליכים שליליים. לעומת ההיבט הדיסקורסיבי, ההיבט השני של התודעה, הינו פשוט למדי: מודעות נוכחת ועירומה, ריקה כשלעצמה מכל תכונה של צורה, צבע, גשמיות ומיקום ספציפי. מחד, היא נוכחת וערנית, מצד שני היא כמו החלל הריק; כל התהליכים הדיסקורסיביים מתהווים ממנה וחוזרים אליה כמו גלי הים העולים ממנו וחוזרים אליו. במובן מסוים, מודעות נוכחת וריקה זו מונחת בבסיסו של ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה.

איך אם כן, שלב הפיתוח מתייחס אל ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה, ואיך שלב ההשלמה מתייחס להיבט המודע, הנוכח והריק של התודעה? שלב הפיתוח הוא השלב בו אנחנו יוצרים בתודעתנו דימויים רב-חושיים חיוביים של חוכמה, אהבה שאינה נושאת פנים, חמלה, רצון טוב ושלווה, בדמותם של הבודהות והבודהיסטוות, ומחזיקים אותם צלולים, חדים, יציבים ומתמשכים ככל שכוח המיקוד שלנו מאפשר או עד שנחליט לעבור אל שלב ההשלמה. באופן כזה אנחנו ממלאים את ההיבט הדיסקורסיבי של תודעתנו ביותר ויותר דימויים מסוג זה. מכיוון שהתהליכים הרגשיים והשכליים פועלים בקשרים אסוציאטיביים במרחבים וברבדים שונים בעומק התודעה, ככל שאנחנו מתאמנים יותר ביצירת דימויים חיוביים אלה ומצליחים להחזיק בהם לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, התניות שליליות מתחילות להיחלש ולהיפרם ומבנים מנטליים ורגשיים של חוכמה, חמלה ואהבה מטופחים ומתעצמים במקומן. כך אנחנו טומנים את זרעי ההתעוררות והשחרור בתודעתנו, ומטפחים אותם כמו שהיינו מטפחים שתילים רכים עד לגדילתם כעצים מניבי פרי. דימוי אחר הוא של זרם מים עכורים (תהליכי התודעה שלנו במצבה הרגיל) אשר לתוכו אנחנו מזרימים מים טהורים עד שיהפוך כולו לזרם של מים טהורים (התודעה לאחר שהוסרו ממנה כל התהליכים השליליים ורק תהליכים חיוביים נותרים בה). בשלב ההשלמה, אנחנו ממוססים את כל הדימויים הללו חזרה אל מודעותנו, וכך אנחנו רואים בראייה חודרת ישירה ובלתי אמצעית את טבעה הריק, הנוכח והמודע של תודעתנו.

איך תרגול זה של שלבי הפיתוח וההשלמה מתייחסים למימוש תובנותיהן של השקפות המהאיאנה השונות? במונחים של השקפת שתי האמיתות של המהאיאנה, ישנם שני היבטים למציאות: האמת היחסית והאמת המוחלטת. בתמצות, האמת היחסית היא תפישה של המציאות כיחס של שניות (דואליזם) בין סובייקט לאובייקט (תופש-נתפש); הסובייקט רואה את המציאות כפי שתוארה בפניו כבר מן השלב המוקדם של חייו כמציאות בה הוא תופש את עצמו ואת כל התופעות ביחס אליו כאובייקטים שונים המתקיימים במרחב ובזמן, ואשר בינם לבינו ובינם לבין עצמם מתקיימים יחסים מסוגים שונים. לעומתה, האמת המוחלטת היא ראיית התופעות איך שהן כשלעצמן, כלומר, נעדרות כל מהות עצמית משל עצמן שהיא בלתי תלויה ושאינה משתנה. במילים אחרות, כל התופעות ריקות מכל מהות עצמאית וקבועה משל עצמן. כיוון שכך, הן כולן מותנות ותלויות זו בזו ונמצאות בזרימה מתמדת של השתנות (גם אם לעיתים כה רבות איננו מסוגלים להבחין בהשתנות זו שכן היא מתארכת הרבה מעבר לשנות חייו של אדם).

כשהמודט בשלב הפיתוח יוצר הדמיה, הוא למעשה מאמן ומטפח את ההיבט הדיסקורסיבי של תודעתו, זה שתופש ומתאר בפניו את המציאות מצד האמת היחסית. בשלב ההשלמה כשהמודט ממוסס את ההדמיה חזרה אל החלל הריק של מודעותו, הוא רואה בראייה חודרת את טבען הריק של כל התופעות מכל מהות עצמאית וקבועה משל עצמן, ואת היותן תלויות נסיבות ומשתנות תדיר. הוא רואה את כל התופעות כזרימה אינסופית מזמן ללא התחלה אל זמן ללא סוף, את התהוותן מן החלל הריק, את חזרתן אל החלל הריק, ואת היותן זהות בטבען לטבעו של החלל הריק, בדומה לגלים שטבעם זהה לטבעו של ים ממנו הם עולים ואליו הם חוזרים.

במונחים של "דרשת לב שלמות החוכמה הגדולה" (סוטרת הלב) אודות זהותן המוחלטת של צורה וריקות, אנחנו יכולים לראות שהאימון בשלב הפיתוח ובשלב ההשלמה, הינו בדיוק ההגשמה בפועל של אמת זו: המודט יוצר הדמיה שהיא למעשה צורה, וממוסס אותה אל חלל מודעותו שהיא ריקות; כך שלב הפיתוח ושלב ההשלמה מייצגים את שני אגפיה של האמירה ש "…צורה היא בדיוק ריקות וריקות היא בדיוק צורה."
במונחים של שַׁמַטָה (מיקוד והשקטה) וויפסנא (ראייה חודרת וצלולה), שלב הפיתוח הוא היבט השמטה: המודט יוצר הדמיה עד לדרגה שבה היא נחווית כחיה באופן ממשי, והוא שומר עליה ביציבות מוחלטת עד לרגע בו הוא מחליט למוסס אותה. שלב ההשלמה הוא היבט הוויפסנא: כשהמודט ממוסס את ההדמיה אל חלל מודעותו, הוא רואה בראייה חודרת וצלולה את טבעה של תודעתו: נוכחות ערה, מודעת וריקה.

אני חושב שדי בדוגמאות הללו שהבאתי כדי להראות מעל לכל צל של ספק שהמדיטציה במסורות הווג'רהיאנה היא אכן מדיטציה של ממש, ולא רק זאת, אלא שהיא גם מדיטציה בודהיסטית כשרה למהדרין ולחלוטין . כמו כן בדוגמאות שהבאתי אפשר לראות שמדיטציה זו מושרשת עמוקות לא פחות מאשר באמיתות העמוקות והמוחלטות ביותר של הדהרמה שלימד הבודהה, ואת עוצמתה הרבה היא יונקת מהן. את היותה של המדיטציה בווג'רהיאנה מדיטציה בודהיסטית אפשר גם לבסס על השקפות עיקריות נוספות של המהאיאנה, אבל אני חושב שאסתפק בכל מה שכתבתי עד כה 🙂

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

http://kerenarbel.com/

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

Bendowa.Net

הבלוג הזה מכיל טקסטים המתארים את החוויות והתובנות שלי כמתרגל זן כמו גם תרגומים לטקסטים בודהיסטים שונים תוך התמקדות בטקסטים השייכים למסורת הזן

רשימות מן הארץ הטהורה -sukhavati

ཨོཾ་མ་ཎི་པདྨེ་ཧཱུྃ

%d בלוגרים אהבו את זה: