Skip to content

Everyone is a Universe (כל אחד הוא יְקוּם)

את הרשומה הזו כתבתי אי-שם בשנה הראשונה או השניה של העשור הראשון של שנות האלפיים. שנה או שנתיים לפני כן עשיתי את הריטריט האחרון שלי עם שִׁיפוּ שֶנג-יֶן, חכם הצ'אן/זן הסיני שהיה המורה שלי ושבמרכז שלו בניו-יורק שהיתי כחצי שנה. באחד הימים האחרונים של הריטריט (שנערך על-פני 49 ימים!) הוא אמר לנו כך:

'אתם מרגישים בודדים, משום שאינכם יודעים מי ומה אתם באמת; כל מה שבאמת אתם זקוקים לו, אלה הם חדר קטן בגודל של מטר על מטר או שני מטר על שני מטר ולא יותר מזה. בנוסף כרית מדיטציה לשבת עליה וזה הכל. אתם תגלו שמה שאתם באמת הוא יקום גדול ושלם בפני עצמו ושאינכם זקוקים לאף אחד אחר שיאהב אתכם וישמש לכם כחברה. אם תדעו את זה, לעולם, אבל לעולם לא תרגישו אומללים ובודדים יותר.'

הרשומה הבאה נכתבה בהשראתו של שיפו היקר מכל. היא נכתבה במקור באנגלית כתשובה למישהו בפורום בינלאומי לבודהיזם שכבר מזה זמן רב אינו קיים. מצאתי את תשובתי יפה כרשומה בפני עצמה, והעליתי אותה בבלוג הישן שלי בתפוז. היום אני מעלה גם כאן, ומאחל לכולם שתהיה לכם לשמחה, רווחה, לטוב ולתועלת🙂❤

כמו כן אני מודה לאָני-סוֹפָּה, הידועה גם כשילה ק. סובל, על העריכה וההגהות שעשתה לרשומה.

 

Everyone is a Universe

Shlomo S. Springer

(edited & revised: Ven. Ani Soepa (a.k.a Sheila K. Sobel

Most of our lives we live in a relatively small part of our selves, living only what we believe is essential and necessary for having normal life. Missing so much of the range and depth of our being, we functions like creatures that perceive only one or two dimensions of the Universe, not knowing the existence of other dimensions than the ones they perceive.

Not being aware that the Universe has more then one or two dimensions, these creatures wonder why they are narrowly confined in such a pity conditions of struggles and afflictions. They cannot realize that the problem is not in the Universe itself, but in their perception of it. The other thing that these creatures do not realize is that their problem can be solved. It is not an inherent mental disability, but a temporal impediment that can be removed. We, humans, live and act like these creatures. Thinking that the way and quality of experiencing our joys, sorrows, aspirations, relationships, and all the other things that our lives consist of, are all there is, we are ignorant of other ways and qualities by which we can experience our existence. Further more, other possibilities of experiencing life are evading our vision and perception; therefore we are missing many opportunities to transform our lives, hitherto hidden from us.

Centered around our narrow perceptions of ourselves, while chasing after little joys and pleasures, and escaping from suffering as much as we can, we are inflicting troubles on our fellow sentient being, and harming our environment we are all sharing and living in. Believing that we are separated from the rest of the Universe, we ignore other sentient beings aspirations for happiness and well being, thinking that their happiness and well being has to be in a conflict with our own.

While treading the path of self-cultivation toward Enlightenment and Buddhahood, meditation is not only the means we employ to cultivate the mind, but also a vehicle we use for traveling and exploring our inner worlds.

Practicing meditation for a while, few months or maybe longer, we might experience that our perception and inner vision growing wider and dipper within ourselves. After going through a kind of hard training in the attempt of settling the mind, and the stream of consciousness is flowing toward the subject (or object) of meditation in a (more or less) steady manner, our mind begins to unfold itself in front of our inner eyes and ears. We begin to perceive the intricacy of our inner dialog, how thoughts are linked one to another by associations, or else the way thoughts are crystallize around impingement of objects we perceive through the senses. At other times, we might sense a very subtle movements in the depths of our mind, and that these movements develop themselves as a verbal thoughts, or images, or sounds, sometimes even taking a complex form of more then one (or all) of these varieties together. Much like the forming of bubbles in the depths of a water stream, springing to the surface and then popping up, we can watch the way mental and emotional activities spring from within, rising to the surface of our consciousness and disappear incessantly. Continuing our inner journey, we will discover how habitudes are forming themselves, again, like little water streams, looking for the easiest and fastest way to continue flowing. Encountering the vast net of attachments, we will see our attachments weaving themselves in a kind of three-dimensional crisscross manner, one kind of attachment linked to another one, stretching infinitely to all directions within our inner space.

Keep traveling, we go through unknown regions of the mind. Wonderful lands of divine bliss, heavenly creatures, dark swamps infested by demons, the sky, the earth, the moon, and other realms of existence, all of that unfold itself before our amazed eyes.

Somewhere along the journey, new insights dawn upon us. We begin to realize that our being, much like the Universe around us, is infinitely vast and deep. Like the Universe itself, which consist of space, galaxies, solar systems, planets and cosmic storms of energy, collision of planetary bodies, gas and dust, creation and dissolution, stillness and calmness, emptiness and void, life and death, heat and cold, different worlds- so do our psycho-physical being, consist of similar processes and objects. The mind is like the deep, vast space. Mental and emotional objects are like galaxies, solar systems and planets. Conflicts of emotions and ideas are like stars colliding, emotional upheavals are like cosmic storms. Formation, continuation and dissolution of thoughts, feelings and emotions are similar to the way stars born, live and die.

Heat, cold, emptiness, calmness, stillness, different worlds- are all within our being.

Experiencing ourselves that way, we can acknowledge our being as a real Universe, whole and complete by itself and for itself.

One might object the idea that he or she is a Universe, asking how it can be that we, feeble, short living creatures as we are, can be so vast, deep, enormous and powerful like the great Universe itself. To that I would say that it is only a matter of perspective. If you ever saw the movie Man in black, you might recall the last scene of the movie. The camera and us with it are moving out and away from the planet earth, so it becomes smaller. The camera keeps moving, making all of what we see through its lens, the solar systems, the Milky way and other galaxies smaller and smaller, and the space becomes larger and wider. Moving together with the camera, we are reaching a point when we are “coming out” from our Universe, amazingly realizing that all of what we have perceived as an enormity is but a ball to play in the hand of a giant creature.

In the Zen lore it is often said that, “a speck of dust contains the whole Universe”. We are larger than a speck of dust, and the Universe we are living in is larger than us, in a much greater way than we are larger then a speck of dust. Comparing to eternity, ten or twenty billion years are just the time it takes for an eye to blink, and like any other phenomena that comes to an end, we can assume that this Universe too, will come to its end. Since feebleness, size and life span are all relative, it does not have to prevent us from realizing what we truly are. Every sentient being, every man, every woman, old or young, good or bad, is a whole and complete Universe. Existing with other Universes, within a larger Universe, which might exists with other Universes within yet a larger Universe, and so on and on, endlessly and infinitely throughout many spaces and timelines, this is the way we all are.

Realizing that we are a Universe, causing harm to ourselves or/and to one another cannot be considered or even dismissed as a light matter. In fact, having all kinds of conflicts, whether mild or extreme, it is a cosmic event. It is a collision of worlds. Every time we harbors enmity toward other sentient beings, initiate wars, exploiting the natural resources of our planet, these actions takes affect on a very profound levels of our existence, the outcome of it can never be fully foreseen. Destroying another form of life is like destroying a Universe, so how much evil one must have in order to perform such an act?

Unfortunately, from the remote past of our social and cultural systems, we have been taught and educated differently then the way outlined above. No one knows for sure when and how our ignorance aroused. We have been taught to look at ourselves as a frail being, living under constant threats of misfortune and danger. That in living happy and fulfilling life we must posses all kinds of objects, and subdue the world and all its inhabitants. Leaving the world as it is, we think, it is too “dangerous” and “unfitting” to comply with the terms and conditions we designed for what we wrongly conceives as “well being and happiness”. “Being alone”, so the people around us say, without “soul-mates” or companions from the other sex, is a bad condition to live in. “We are incomplete as we are”, our good-hearted friends telling us- “how would you be able to overcome the feelings of loneliness, sorrows and pain all by yourself? Don’t you want to share your happiness and good feelings with other friends? How horrible it is to be just by yourself! ” So they ask-exclaim our fellows. Sticking to other beings like ourselves, we anticipate them to be the source of our happiness and well being. Laying on their shoulders and hearts the heavy burden of unfulfilled desires, fears, aspirations, dreams of what we want them to be, and the usefulness we designates to them, we are hating these people when they refuse to comply with our whimsical demands. Often we wonder, how come that our friends had turned to be such a wretched human beings. Not realizing that the afflictions we are experiencing, has been originated within each one and one of us, separately and together on the same time, creating an immense, collective hardships.

Feeling emptiness in the depths of our being, we are consuming everything we can. Emotions, ideas, entertainment, food, drugs, other being’s lives- we are throwing all this things into the wide open empty hole which lies in the bottom of our souls, trying to forget the terrifying feelings of hollowness.

Living that way, we perceive just a small fragment of our being, resigning the rest of ourselves to the sub-consciousness. How could we feel anything else then emptiness and hollowness, when the depths and vastness of our being is hidden from us?

When we come to the realization that we are a Universe, whole and complete, we no longer feel loneliness and despair. Knowing what others and we are, we no longer harbor feeling of grudges and hatred toward others and ourselves. Everything we need, everything we aspire for is with and within us, all the time, until the day we transformed to something else, for everything has to die one day and undergo change into something else. Communicating with others, we are no longer establishing our relationships on the sick, dreadful foundations of hollowness, unsatisfied emotional needs, desperately grasping anything we can lay our hands on. With the feelings of wholeness and completeness, confidence, joy and happiness, we feel free to be with others or to be alone. Exchanging without asking for anything, all that we need is already given. For all that exists are parts of the Great Whole, we must corporate together in harmonious way.

How long dear friends, it will take us to realize that we are a Universe?

Thank you all, Shantideva

הסבר קצר על המדיטציה בטנטרות הבודהיסטיות

מטרתי ברשומה קטנה זו היא לנסות ולהסביר את עקרונותיה של המדיטציה במסורת הבודהיזם הטיבטי/טנטרי או בשמה המדויק – הווג'רהיאנה, מרכבת היהלום (או כדור הרעם או כדור הברק). הסיבה לכתיבת רשומה זו היא שראיתי אצל רבים מן המתרגלים את גרסאות הוויפסנא השונות של התהרוואדה או הזאזן/שיקאנטזה במסורות הזן, חוסר גדול של הבנה כשהם נתקלים בטכניקת המדיטציה של הווג'רהיאנה עם ההדמיות המורכבות שבה. כה גדול חוסר ההבנה הזה עד שיש מבין תלמידי הבודהיזם של הוויפסנא והזן האומרים שזוהי אינה מדיטציה כלל מכיוון שאין בה התבוננות בדברים כפי שהם 'כשלעצמם', או בגלל שבמדיטציה זו 'מייצרים מחשבות/דימויים בתודעה שלא היו בה מלכתחילה', ולכן אינה יכולה להיחשב כמדיטציה של ממש.

כפי שקורה פעמים כה רבות, הדברים שאיננו מסכימים עימם הם פשוט דברים שאיננו מבינים אותם.

מקורותיה של המדיטציה בבודהיזם הטיבטי הן הטנטרות השונות שהגיעו מהודו (העתיקה מביניהן היא כנראה הגוּהיַסַמָאגָ'ה) ואשר מהוות את הבסיס המדיטטיבי-תרגולי של מסורות הווג'רהיאנה המאוחרות יותר בטיבט.

ברשומה זו אבהיר את עקרונותיה הכלליים של מדיטציה זו ואראה איך היא מבוצעת בתואם עם הדרכותיו של הבודהה כבר בדרשותיו המוקדמות. כמו כן גם אראה איך מדיטציה זו מתייחסת לכמה מן השיעורים העיקריים של דרשות המהאיאנה.

לפני שאגע במדיטציה על-פי הווג'רהיאנה עצמה, ברצוני להבהיר בקצרה את משמעות המילה 'מדיטציה' בהקשרה הכללי לתורה שלימד הבודהה: מדיטציה במקורה היא מילה לטינית שמשמעותה היא 'הרהורים' או 'הגות'. בין התרגולים המנטליים השונים שלימד הבודהה אכן לימד גם את ההרהור וההגות בנושאים מסוימים כגון המוות, איכויותיהם של הבודהה הדהרמה והסנגהה, וכמו כן לימד את פיתוח ארבעת המשכנים השמימיים (Brahma Viharas). כבר בנקודה זו, אנחנו יכולים לראות שהבודהה מלמד אותנו 'לייצר' התבוננויות שמלכתחילה לא התקיימו בתודעה, ושאינן התבוננות בדברים כפי שהם כשלעצמם כמו שלכאורה עושים במדיטציות הוויפסנא או הזן. מדוע אני אומר "לכאורה"? זאת משום שכבר עצם ההתבוננות בפעילויותיהם של הגוף-תודעה היא פעילות שלא הייתה שם קודם לכן; זוהי התבוננות שהמודט מייצר אותה, משום שבאופן טבעי היא פשוט לא מתקיימת. באופן טבעי, אנחנו מתנהלים כמעט ללא שום תשומת-לב מיוחדת לגוף ולתודעה. יתירה מזו: עצם קביעת זמן למדיטציה, ישיבה בתנוחה מסוימת, כיוון תשומת הלב ומודעות – כל אלה הם כשלעצמם ייצור של מצבים שלא התקיימו קודם לכן; כבר פה טענתם של אלה האומרים שהמדיטציה של הווג'רהיאנה היא 'מעושה' או 'מלאכותית', כלומר מייצרת מצבים או מושגים שלא התקיימו מלכתחילה – מופרכת. זאת ועוד: ב'מאמץ נכון' שהוא איבר השישי בדרך שמונת האיברים (בתרגום ישן יותר 'דרך שמונת הנתיבים') שלימד הבודהה, הקטגוריה השלישית מבין ארבע הקטגוריות המגדירות אותו היא זו (תרגום שלי מאנגלית): "הוא (הנזיר) מפתח את התשוקה(!), מתאמץ, נחוש, ומחזיק בכוונתו כדי להעלות מצבי תודעה חיוביים שטרם עלו." (Magga-Vibhanga Sutta SN 45.8) ללא ספק הדמיות חיוביות כפי שהן מפותחות ומטופחות במדיטציה של הווג'רהיאנה נופלות תחת הקטגוריה של 'מצבי תודעה חיוביים', וגם בנקודה זו כמו בקודמת, הטענה שמופנית כנגד המדיטציה של הווג'רהיאנה על היותה 'מעושה' או 'מלאכותית' נדחית.

בחזרה לעיקרי הדברים: כדי להבין את המדיטציה של הווג'רהיאנה, עלינו להתוודע אל שני היבטים יישומיים שלה הנקראים: 1. 'שלב הפיתוח' (או 'הכינון'. בטיבטית: kye-rim); 2. 'שלב ההשלמה' (טיבטית: dzog-rim). שלב הפיתוח (או הכינון) הוא השלב בו המודט יוצר בתודעתו הדמייה, פשוטה או מורכבת, של בודהה מסוים, לבד או עם הפמליה והארמון בו הם כולם שוכנים (מנדלה); שלב ההשלמה הוא השלב בו המודט ממוסס את ההדמיה על כל פרטיה אל תוך החלל של מודעותו.

שני שלבים אלה מתייחסים אל שני היבטים יסודיים של התודעה כפי שהם נלמדים בבודהיזם של המהאיאנה, והם: 1. ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה; 2. ההיבט המודע, הנוכח והריק של התודעה.

ההיבט הדיסקורסיבי הוא כל מכלולי התהליכים השכליים, הרגשיים, התפישתיים והתחושתיים של התודעה הן ביחס לרשמים הנקלטים באמצעות אברי החושים או המתהווים בה ללא קשר ישיר אליהם, והשימוש שאנו עושים בחלק מן התהליכים האלה לתכנון וביצוע מטלות שיש לממש במציאות חיינו היומיומית. בחלקים גדולים מן הזמן בהם לא נעשה שימוש בתהליכים אלו, הם מתרחשים כחלימה בהקיץ או מופיעים בחלומות כשאנו ישנים. יש מן התהליכים הרגשיים והשכליים הללו שהם חיוביים, ורבים אחרים הם שליליים. אהבה, חיבה, רצון טוב, רחמים, חמלה, הגינות, כנות, רעיונות מועילים, שכל בריא וישר – כל אלה הם תהליכי תודעה דיסקורסיביים חיוביים; חמדנות, כעס, טינה, קנאה, יוהרה, רצון להרע, חוסר הגינות, אכזריות, רעיונות שווא ותפישות שגויות – כל אלה הם תהליכי תודעה דיסקורסיביים שליליים; כמו כן, במרבית המקרים תהליכים חיוביים נגועים בתהליכים שליליים. כך לדוגמה, אהבה נגועה ברכושנות, קנאה וכעס; רצון להיטיב – ברצון לקבל משהו בתמורה או בהשתוקקות להכרת תודה; חמלה ורחמים נגועות בהתנשאות ויוהרה, וכן הלאה. זהו מצבה הרגיל, 'הנורמלי' של תודעתנו. אנחנו יכולים לראות אפוא, שהתודעה שלנו ברובה הינה זרם עכור של תהליכים חיוביים המעורבבים ונגועים בתהליכים שליליים. לעומת ההיבט הדיסקורסיבי, ההיבט השני של התודעה, הינו פשוט למדי: מודעות נוכחת ועירומה, ריקה כשלעצמה מכל תכונה של צורה, צבע, גשמיות ומיקום ספציפי. מחד, היא נוכחת וערנית, מצד שני היא כמו החלל הריק; כל התהליכים הדיסקורסיביים מתהווים ממנה וחוזרים אליה כמו גלי הים העולים ממנו וחוזרים אליו. במובן מסוים, מודעות נוכחת וריקה זו מונחת בבסיסו של ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה.

איך אם כן, שלב הפיתוח מתייחס אל ההיבט הדיסקורסיבי של התודעה, ואיך שלב ההשלמה מתייחס להיבט המודע, הנוכח והריק של התודעה? שלב הפיתוח הוא השלב בו אנחנו יוצרים בתודעתנו דימויים רב-חושיים חיוביים של חוכמה, אהבה שאינה נושאת פנים, חמלה, רצון טוב ושלווה, בדמותם של הבודהות והבודהיסטוות, ומחזיקים אותם צלולים, חדים, יציבים ומתמשכים ככל שכוח המיקוד שלנו מאפשר או עד שנחליט לעבור אל שלב ההשלמה. באופן כזה אנחנו ממלאים את ההיבט הדיסקורסיבי של תודעתנו ביותר ויותר דימויים מסוג זה. מכיוון שהתהליכים הרגשיים והשכליים פועלים בקשרים אסוציאטיביים במרחבים וברבדים שונים בעומק התודעה, ככל שאנחנו מתאמנים יותר ביצירת דימויים חיוביים אלה ומצליחים להחזיק בהם לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, התניות שליליות מתחילות להיחלש ולהיפרם ומבנים מנטליים ורגשיים של חוכמה, חמלה ואהבה מטופחים ומתעצמים במקומן. כך אנחנו טומנים את זרעי ההתעוררות והשחרור בתודעתנו, ומטפחים אותם כמו שהיינו מטפחים שתילים רכים עד לגדילתם כעצים מניבי פרי. דימוי אחר הוא של זרם מים עכורים (תהליכי התודעה שלנו במצבה הרגיל) אשר לתוכו אנחנו מזרימים מים טהורים עד שיהפוך כולו לזרם של מים טהורים (התודעה לאחר שהוסרו ממנה כל התהליכים השליליים ורק תהליכים חיוביים נותרים בה). בשלב ההשלמה, אנחנו ממוססים את כל הדימויים הללו חזרה אל מודעותנו, וכך אנחנו רואים בראייה חודרת ישירה ובלתי אמצעית את טבעה הריק, הנוכח והמודע של תודעתנו.

איך תרגול זה של שלבי הפיתוח וההשלמה מתייחסים למימוש תובנותיהן של השקפות המהאיאנה השונות? במונחים של השקפת שתי האמיתות של המהאיאנה, ישנם שני היבטים למציאות: האמת היחסית והאמת המוחלטת. בתמצות, האמת היחסית היא תפישה של המציאות כיחס של שניות (דואליזם) בין סובייקט לאובייקט (תופש-נתפש); הסובייקט רואה את המציאות כפי שתוארה בפניו כבר מן השלב המוקדם של חייו כמציאות בה הוא תופש את עצמו ואת כל התופעות ביחס אליו כאובייקטים שונים המתקיימים במרחב ובזמן, ואשר בינם לבינו ובינם לבין עצמם מתקיימים יחסים מסוגים שונים. לעומתה, האמת המוחלטת היא ראיית התופעות איך שהן כשלעצמן, כלומר, נעדרות כל מהות עצמית משל עצמן שהיא בלתי תלויה ושאינה משתנה. במילים אחרות, כל התופעות ריקות מכל מהות עצמאית וקבועה משל עצמן. כיוון שכך, הן כולן מותנות ותלויות זו בזו ונמצאות בזרימה מתמדת של השתנות (גם אם לעיתים כה רבות איננו מסוגלים להבחין בהשתנות זו שכן היא מתארכת הרבה מעבר לשנות חייו של אדם).

כשהמודט בשלב הפיתוח יוצר הדמיה, הוא למעשה מאמן ומטפח את ההיבט הדיסקורסיבי של תודעתו, זה שתופש ומתאר בפניו את המציאות מצד האמת היחסית. בשלב ההשלמה כשהמודט ממוסס את ההדמיה חזרה אל החלל הריק של מודעותו, הוא רואה בראייה חודרת את טבען הריק של כל התופעות מכל מהות עצמאית וקבועה משל עצמן, ואת היותן תלויות נסיבות ומשתנות תדיר. הוא רואה את כל התופעות כזרימה אינסופית מזמן ללא התחלה אל זמן ללא סוף, את התהוותן מן החלל הריק, את חזרתן אל החלל הריק, ואת היותן זהות בטבען לטבעו של החלל הריק, בדומה לגלים שטבעם זהה לטבעו של ים ממנו הם עולים ואליו הם חוזרים.

במונחים של "דרשת לב שלמות החוכמה הגדולה" (סוטרת הלב) אודות זהותן המוחלטת של צורה וריקות, אנחנו יכולים לראות שהאימון בשלב הפיתוח ובשלב ההשלמה, הינו בדיוק ההגשמה בפועל של אמת זו: המודט יוצר הדמיה שהיא למעשה צורה, וממוסס אותה אל חלל מודעותו שהיא ריקות; כך שלב הפיתוח ושלב ההשלמה מייצגים את שני אגפיה של האמירה ש "…צורה היא בדיוק ריקות וריקות היא בדיוק צורה."
במונחים של שַׁמַטָה (מיקוד והשקטה) וויפסנא (ראייה חודרת וצלולה), שלב הפיתוח הוא היבט השמטה: המודט יותר הדמיה עד לדרגה שבה היא נחווית כחיה באופן ממשי, והוא שומר עליה ביציבות מוחלטת עד לרגע בו הוא מחליט למוסס אותה. שלב ההשלמה הוא היבט הוויפסנא: כשהמודט ממוסס את ההדמיה אל חלל מודעותו, הוא רואה בראייה חודרת וצלולה את טבעה של תודעתו: נוכחות ערה, מודעת וריקה.

אני חושב שדי בדוגמאות הללו שהבאתי כדי להראות מעל לכל צל של ספק שהמדיטציה במסורות הווג'רהיאנה היא אכן מדיטציה של ממש, ולא רק זאת, אלא שהיא גם מדיטציה בודהיסטית כשרה למהדרין ולחלוטין . כמו כן בדוגמאות שהבאתי אפשר לראות שמדיטציה זו מושרשת עמוקות לא פחות מאשר באמיתות העמוקות והמוחלטות ביותר של הדהרמה שלימד הבודהה, ואת עוצמתה הרבה היא יונקת מהן. את היותה של המדיטציה בווג'רהיאנה מדיטציה בודהיסטית אפשר גם לבסס על השקפות עיקריות נוספות של המהאיאנה, אבל אני חושב שאסתפק בכל מה שכתבתי עד כה🙂

תמצית שיעור הצ׳אן של יום השבת ה-7 בנובמבר 2015, אודות הקרמה – סיום (לסבב זה)

חברים וחברות יקרים ויקרות,אמנם קצת באיחור, אבל הנה עיקר השיעור של שבת שעברה: דיברנו על התרגול השני מבין ארבעת התרגולים (עליהם אתם יכולים לקרוא בשיעור שעבר כאן.

באופן רגיל, אנחנו האנשים דבוקים לנדנדת המעלה-מטה-וחוזר-חלילה של החיים. כך, כשנסיבות חיינו הופכות לעגומות, אנחנו כועסים או מצטערים, או גם מצטערים וגם כועסים, ורגשות אלה ברגיל הופכים עם הזמן למרירות וטינה. לעומת זאת כשנסיבות חיינו משמחות, אנחנו מתמלאים ברגשות של אושר, שמחה, התרוממות-רוח וכיו׳׳ב. כשנסיבות חיינו עגומות אנחנו נוהגים להטיל את האחריות והאשם על גורמים חיצוניים – אם אין לנו אנשים ספציפים להאשים, אזי נאשים את ה*מצב*, ואם יש את מי להאשים ולהטיל עליו או עליה את האחריות אז ברור שבגללם אנחנו מרגישים נורא. לעומת זאת כשנסיבות חיינו משמחות, אז לא רק שאנחנו חווים הנאה, אושר והתרוממות-רוח, אלא גם מתנפחים מגאווה על ש*הצלחנו* בדבר מה כזה או אחר. זהו טבעם של האנשים. לעומתם, כך הדהרמה מלמדת אותנו באמצעות המורה וחכם הצ׳אן האגדי בודהידהרמה, אלה המפנים את גבם אל עולמם של האנשים הרגילים ואת פניהם אל ההתעוררות והשחרור, יודעים שכל נסיבות חייהם, טובות ורעות כאחת, הן תוצאה של מעשיהם בעבר, ושאין להם מה לשמוח שמחה יתירה על כך שנסיבות החיים לטובתם או להצטער כשנסיבות החיים לרעתם. כלפי אלה וכלפי אלה הם מפתחים ומטפחים שיוויון-נפש, שלווה ואיזון. אין הם דוחים מעליהם התרחשויות בלתי נעימות ואין הם מושכים אליהם ונצמדים להתרחשויות נעימות. הם יודעים שאלה גם אלה הם כבליה של הסמסארה, של הנדודים חסרי התכלית והארוכים כל-כך של הקיום בכל העולמות כולם, והם צועדים בדרך אל מעבר להם, אל ההתעוררות ואל החירות שמעבר להתרה ולגבולן של המילים.

לימוד ותרגול סדנאות דהרמה

Shlomo_Shantideva_Meditatingחברים וחברות יקרים ויקרות,

בעקבות פניות של מספר אנשים יקרים שקוראים את דבריי כאן בבלוג, בפייסבוק או במקומות אחרים ברשת, ושל אנשים יקרים שהשתתפו בכמה מן השיעורים שהנחתי בבית-בהאוונא או ב"שבילים רבים דהרמה אחת", ששאלו אם אני מלמד והיכן (בעבר לימדתי), החלטתי לחזור לנסות ולהרים שוב קבוצות של לימוד ותרגול.

לכל מי שעשוי להתעניין בלימודים ותרגול איתי של בודהיזם, כל הפרטים הם בקישור הזה.

אשמח לראותכם!🙂

לאמה טנזין שר מנטרות עם רון כהן וגלעד וייס

לאמה טנזין הנפלא שר מנטרות ב-Meditation Factory
כולם מוזמנים בשמחה גדולה❤❤❤😀

כנסו לדף ה"אירועים מיוחדים" באתר של Meditation Factory

שירת מנטרות-לאמה טנזין

על אי הצמדות לכאורה, *בודהיזם ללא אמונות* ומעשיותה של הדהרמה האותנטית

מדהים לראות איך תלמידי בודהיזם מערביים ובכללם ישראלים, ממהרים לתרגל אי-הצמדות לשיעוריו של הבודהה ולדהרמה שלימד, וממהרים לחבק את *הבודהיזם ללא אמונות* שיצרו בשבילם, משחקים אותה כאילו הם *משוחררים מדעות ואמונות*. אבל אל שאר אמונותיהם, דעותיהם, זהויותם התרבותיות/מגדריות/דתיות/לאומיות/אתניות, השקפותיהם הפוליטיות, רעיונות השווא שלהם ורגשותיהם המתעתעים, הם נצמדים בלפיתה עזה ולא מסוגלים לשחרר אפילו במילימיטר.

חוסר מודעות עצמית? חוסר כנות עצמית? אולי אפילו, הממ.. גוון כלשהו של צביעות קלה?

טעות גדולה היא לחשוב שהדהרמה היא אוסף של דעות ואמונות. באמת, הדהרמה היא אוסף של אמצעים, כולם מעשיים – לשינוי והתמרה של התודעה, בפועל ולא כהשקפה פילוסופית בלבד. לכן עד שלא השגנו את השינוי המבוקש כל שחרור מוקדם של הדהרמה מעלינו הינו טעות. למה הדבר דומה? לאדם שנוטש את ספינתו כשהיא מפליגה בים סוער והוא עדיין לא הגיע למחוז חפצו.

תוספת קטנה לרשומה "השיעור של החלל והאבק או המארח והאורח בצ'אן-בודהיזם"

ברצוני להוסיף כמה מילים משלי לדבריו של הענן הריק אודות ההבחנה בין 'חלל ואבק' או 'המארח והאורח' בצ'אן בודהיזם:

בעיה נפוצה אצל רבים מן המודטים היא ההסחפות אחר מחשבותיהם, רגשותיהם ודמיונותיהם הנודדים תדיר, וחמור מכך האמון שהם נותנים בכל אלה וההזדהות המוחלטת עימם. במדיטציה חשוב מאוד להבין שכל מה שאינו הטכניקה המדיטטיבית עצמה שאנו מפעילים וכל מה שאינו שיעור של דהרמה הינם למעשה דברים שיש לאפשר להם ללכת מאיתנו פעם אחר פעם כשהם מופיעים, משתהים ונעלמים שוב ושוב ללא הפסק. זאת המשמעות הראשונה של הבחנה זו. המשמעות השנייה היא, שהבנה עמוקה ונרחבת של האופנים בהם תודעתנו פועלת ושל טבעה האמיתי, מקדמת אותנו מאוד-מאוד אל עבר השחרור וההתעוררות. ידיעת טבעה האמיתי של התודעה משחררת ואילו הבורות באשר לטבעה האמיתי של התודעה כובלת.

הקישור לרשומה אליה דבריי מתייחסים הוא כאן: השיעור של החלל והאבק או המארח והאורח בצ'אן בודהיזם

מי ייתן וכל היצורים המרגישים ללא יוצא מן הכלל יזכו במהרה לשחרור מוחלט מכל סוגי הסבל ומכל הסיבות לו, וישיגו את החוכמה והחמלה שאינן נושאות פנים ושהינן ללא שום גבול!❤

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

Bendowa.Net

הבלוג הזה מכיל טקסטים המתארים את החוויות והתובנות שלי כמתרגל זן כמו גם תרגומים לטקסטים בודהיסטים שונים תוך התמקדות בטקסטים השייכים למסורת הזן

רשימות מן הארץ הטהורה -sukhavati

ཨོཾ་མ་ཎི་པདྨེ་ཧཱུྃ

%d בלוגרים אהבו את זה: