Skip to content

על תלמידי הבודהיזם בעבר ובזמנים מאוחרים יותר במסורות הצ׳אן והווג׳רהיאנה

היום, בזמנים שלנו, רבים הם המורים והתלמידים המתיימרים לעקוף רבים משיעוריו של הבודהה במִן איזו מחשבה שהם נמצאים בדרך *הישירה* אל ההתעוררות (ההארה), ושהם אינם זקוקים לכל הטיפוח והאימון המתודיים, השקדניים והמתמידים של מוסר ואתיקה, או של השלמויות (סנסקריט: פראמיטות), או שהם יכולים לפטור את עצמם מלימוד מעמיק של דרשותיו של הבודהה ושל שיעוריהם של המורים הבודהיסטיים שהמשיכו אותו בעבר וממשיכים אותו בהווה. היום בקריאה של שני ספרים, האחד שמוסר את שיעוריו של הענן-הריק במסורת הצ'אן והשני בספרו של מורה הווג'רהיאנה צ'וקי נימה רינפוצ'ה שנקרא המדריך לבארדו, מצאתי ששניהם מתייחסים באופן כמעט זהה למצבם של התלמידים המודרניים. כך אמר הענן-הריק לפני כ- 70 או 80 שנים (דרשותיו ומילות הדהרמה של המורה וחכם הצ׳אן הענן-הריק, עמ׳ 4 – 5):

הענן הריק

הענן הריק

"עד לשושלת ט'אנג (935) וסוּנג (1278) רוב חסידי אסכולת הצ'אן התעוררו לאחר שמיעת מילה או משפט. המסירה ממורה לתלמיד לא חרגה אל מחוץ לחתימת תודעה בתודעה, ושום שיעור קבוע לא נלמד. בשאלותיהם ותשובותיהם של התלמידים והמורים התפקיד שמילא המורה היה רק לשחרר את התלמיד מכבליו לפי הנסיבות, בדיוק כפי שנותנים את התרופה המתאימה למחלה מסוימת. בתקופת שושלת סונג ולאחריה, היכולת האנושית התקהתה, והתלמידים לא יישמו את ההדרכות שהעניקו להם מוריהם. למשל, כשלימדו אותם 'להניח להכל' ו- 'לא לחשוב על טוב או על רע', התלמידים לא יכלו להניח להכל ולהפסיק לחשוב על טוב ועל רע. תחת נסיבות אלה, האבות הקדמונים והמורים נאלצו ליצור את שיטת ה- 'רעל נגד רעל' באמצעות בכך שלימדו חסידיהם לחקור את הקוּנג-אָן (יפנית: קוּאן) או להתבונן אל תוך החוּאָ-ט'ו*. הם אפילו לימדו את תלמידיהם לאחוז בנחישות בתודעתם בחוא-ט'ו חסרי משמעות מבלי להרפות את אחיזתם בו אפילו לרגע קט אחד בלבד, באותה הדרך בה עכבר ינגוס בעקשנות את לוחות העץ של ארון-מתים בנקודה קבועה עד שייעשה בו חור. הכוונה בשיטה זו הייתה להשתמש במחשבה אחת כדי להתנגד ולעצור אינספור מחשבות וזאת מכיוון שלמורים לא הייתה אפשרות אחרת. זה היה כמו ניתוח הכרחי שאי אפשר היה לדחותו שכן הרעל כבר חדר אל הגוף."

צ׳וקי נימה רינפוצ׳ה כתב בספרו המדריך לבארדו (עמ׳ 22-23):

צ׳וקי נימה רינפוצ׳ה

צ׳וקי נימה רינפוצ׳ה

"בעבר, המורה פשוט היה מניח את תודעתו במצבה הטבעי מבלי לומר דבר. התלמיד, רק בעצם הימצאותו בנוכחות מורהו, היה חווה את אותה ההגשמה מבלי שהחליפו ביניהם אפילו מילה אחת. לעיתים, החליפו ביניהם רק מעט מילים. התלמיד היה שואל "איך זה?" והמורה היה עונה "ככה זה." די היה רק בכך כדי למסור את ההגשמה. פעמים אחרות, מסירת התובנה הייתה באמצעות מחוות יד או בהצגת חפץ סמלי. אולם נראה שבתקופתנו שלנו, מסירה מסוג זה אינה מתרחשת לעיתים תכופות, מבלי שקודם לכן התלמיד למד, הרהר ועשה מדיטציה. עלינו להסתמך על ההוראות וההדרכות של הדהרמה, להגות בהן וליישמן באופן מעשי. מדוע זה כך? משום שבימים אלה אנשים מבולבלים יותר, ושונים למדי מן האנשים שחיו בימיו של הבודהה."

חשוב עד מאוד שניתן את תשומת לבנו לדברים הללו. הם נאמרו מתוך ראייה נכוחה של מצבנו כיום בזמנים המודרניים. אל לנו לרמות את עצמנו ולחשוב שיש לנו את יכולותיהם וכשרונם של הקדמונים. בנוסף לכך בזמננו אנו יש לנו צרה גדולה נוספת: בשונה מזמנים עברו, ההתקפה על התודעה באמצעות אברי-החושים היא כה אלימה ובתדירות כה גבוהה, עד שכמעט ואין לנו את היכולת לנטר ולסנן את כמויות וסוגי המידע שחודרים אל תודעתנו. המיומנות של המדיטציה לה אנו נדרשים כיום היא גבוהה עד מאוד, ורובנו לא באמת מצליחים להשיג את הריכוז והשלווה (שַׁמַטָה) הדרושים כדי להשיג ראייה חודרת וצלולה (ויפסנא).

למרות שהדברים הללו על פניהם אינם מעודדים במיוחד, אל לנו להתייאש: מחד עלינו להשתדל לא לרמות ולא להוליך שולל את עצמנו ביחס למצבנו האמיתי, ובד בבד עלינו להתייחס אל עצמנו בסובלנות וחמלה, ולהמשיך לטפח ולאמן את עצמנו בדהרמה בסבלנות ובהתמדה.

* חוּאָ-ט'וֹ (סינית)- 'ראש-המחשבה', התודעה לפני שמחשבה, דימוי או רעיון מתהווים בה.

(תרגום הציטוטים מאנגלית לעברית הוא שלי)

שיעורים של בודהיזם ומדיטציה במסורת הצ׳אן במצפה מנות

צ׳אן בודהיזם בישראל

צ׳אן בודהיזם בישראל

החל מיום שבת הקרוב ה- 15/8/2015 ובכל שבת בין השעות 10:00 בבוקר ל- 12:30 בצהריים אעביר שיעורים במסורת הצ׳אן-בודהיזם.

בחלקו העיוני של השיעור הראשון נלמד מהן התודעה והמדיטציה על-פי הדהרמה שלימד הבודהה, ובחלקו העיוני נלמד את יסודות המדיטציה של מסורות הצ׳אן.

לפרטים נוספים:

נייד: 054-4628730

דוא׳׳ל: sukhavatidharma@gmail.com

מידע נוסף ישנו במודעה המופיעה ברשומה הנמצאת מתחת לזו.

אשמח לראותכם :-)

תמונה

הודעה משמחת! :-)

 

זן בודהיזם

צ׳אן בודהיזם

הענן-הריק ואני

הענק הריק

בשנת 97׳ או 98׳ אני לוקח את הרכבת מז׳נבה לפריז ונוסע לחמשוש של סדנת ריטריט הזן הראשון בחיי. אלה הן שנותיי הראשונות בתרגול ולימוד התורה שלימד הבודהה, ואני כולי מלא התלהבות, שמחה ונחישות. בידיי אני מחזיק את הכרך הראשון בסדרת הספרים שנקראת Chan & Zen Teachings Vol. 1, 2, & 3, אסופת כתבי צ׳אן סיניים שקיבץ, תרגם, ערך ופירש החכם והמלומד הבודהיסטי לוּ-קּואָן יוּ (צ׳רלס לוק). בפרק הראשון של הכרך הראשון מציג לו-קואן יו את שיעוריו של מי שהיה מורו, חכם ומורה הצ׳אן הענן-הריק.

אני קורא את דבריו של הענן-הריק בשקיקה. שיעוריו צלולים כבדולח, חדים כלהב היהלום. מים זכים וצוננים המרווים את צמאוני הרוחני שבוער בי, ומילותיו נכוחות ועזות. אני מגיע לחלק בו הענן-הריק מסביר את השיטה המדיטטיבית של הצ׳אן שנקראת ״ראש-המחשבה״ (סינית: חוּאָ-ט׳וֹ 話頭), והסבריו נהירים לי לחלוטין. ביום השני של הריטריט נערכים ראיונות (יפנית: סַנזֶן 参禅)* עם מורת-הזן שמנחה את הסדנה, ובראיון עימה היא מעניקה לי ראש-מחשבה להגות בו במדיטציה שלי. היא לא מסבירה לי את הטכניקה המדיטטיבית הזו לפרטיה ודקויותיה, אבל את כל אלה אני מוצא בדרשותיו של הענן-הריק. כך, באמצעות ׳ראש-המחשבה׳, אני צולל אל מעמקיה של תודעתי.

שוב ברכבת, בחזרה לז׳נבה. כל הדרך אני ממשיך להגות ב׳ראש-המחשבה׳ שנתנה לי המורה. למחרת בבוקר אני יוצא אל הרחוב לענייני, והפֶּלא מכה בי: ראשי מרווח וצלול. מלבד ההתמקדות המתמדת ב׳ראש-המחשבה׳ שנמשכת ללא הפרעה, רק מעט מאוד מחשבות משוטטות במרחביה של תודעתי. חזי הפך לחלל רחב, וכל השתוקקויותיי וכמיהותיי נעלמו ממנו. רק בהעדרן של המחשבות הרוחשות תדיר הבנתי פתאום עם איזה רעש בראשי אני חי, ורק בהיעדרן של ההשתוקקויות והכמיהות הבנתי עד כמה כבד היה חזי, כאילו רבצה עליו ערימה של אבנים גדולות. עם מעט מאוד מחשבות וחזה שהפך לחלל, נשמתי עמוקות כאילו מיזה זמן רב שהייתי חנוק. גופי היה קל וצעדיי היו אווריריים, עד כדי כך שכמעט וריחפתי מעל המדרכה. עם מעט מאוד מחשבות, תודעתי היה רחבה ובהירה כמו השמיים שמעליי, ובמקום ההשתוקקויות והכמיהות מלאו את לבי שביעות-רצון מוחלטת, שמחה עצומה וקלילות נהדרת. לא חשבתי עוד על העבר, ולא רציתי שום דבר לעתיד. לא הייתי חסר דבר כלל. ככל שחלף הזמן ראיתי יותר ויותר עד כמה כבד ונורא הוא משאן של ההשתוקקויות ללא סוף, של הכמיהה שאף פעם לא באה אל סיפוקה, של המחשבות הרוחשות בראש. אה-הה! איזו הקלה! איזה רווח והצלה! החופש המתוק פושה מחזי וראשי אל כל אברי גופי ולבי קל, לבי קל!

עם חלוף הימים, אט-אט, כמעט מבלי משים, ההשתוקקויות והכמיהות התגנבו חזרה אל לבי, והמחשבות שבו לרחוש בראשי. לאחר כשבוע ימים תודעתי חזרה למצבה המקרקש וערימת האבנים שבה לרבוץ על חזי. כל שנותר הוא הזיכרון המתוק של החופש שהיה.

הדהרמה אפשרה לי הצצה אל אפשרויותיה המדהימות, והראתה לי את אוצרותיה היקרים מהיקרים שביהלומים, ומהיפים שבפלאי תבל. מה שלא ידעתי אז הוא, שאת מה שזכיתי לו בחסד יהיה עליי לזכות בו שוב בעמל. אבל זהו כבר עניין אחר ולא אכנס אליו כאן.

אין לי ספק שאני קשור אל הענן-הריק בקשרים שאיני יודע להסבירם. ״קרמה,״ יאמרו הבודהיסטים שביננו :-). באמצעות דרשותיו שהועלו על כתב, על-פני המרחב, הזמן ושוני השפה, הוא פתח בפני את דלת הצ׳אן, ועל כך אני מלא בהכרת תודה עמוקה-עמוקה כלפיו. מי ייתן והשמש של המורה רב-ההוד הזה, הענן-הריק, תזרח לעד בשמי הדהרמה!

*    *
*

הענן-הריק, מי היה, ומהם תולדותיו?

הענן-הריק (סינית: סוּ -יוּן Hsu-Yun 虚云), נולד בשנת 1840 במחוז פוּגִ'יאַן בסין הקיסרית, בתקופה רבת תהפוכות. זו הייתה תקופתם של שפל הבודהיזם, של מלחמות האופיום, כניסת המודרניזציה, מהפכות פוליטיות חברתיות וכלכליות (הדחתו של הקיסר, מרד הבוקסרים), מלחמות מבית (צָ׳אנג קָאי-שֶק נגד מָאוֹ ְטסֶה-טוּנג) ומבחוץ (מלחמת סין-יפן), השואה בנַנקִינג – את כל אלה ראה ועבר על בשרו הענן-הריק.

אימו מתה עליו בלידתו, ובצעירותו לבו נהה אחר תורתו של הבודהה. כדי להניאו מלהפוך לנזיר, אביו כפה עליו נישואין עם שתי נשים צעירות. בגיל 19 או 20 ברח מביתו כשאימת אביו עליו, והפך לנזיר. 3 שנים חי ועבד במנזר הבית שלו ואז החליט לצאת אל ההרים הפראיים והקרים של סין כדי להקדיש את כל כולו לדהרמה. בהם הוא חי כעשור שנים, עד שפגש את מורו הראשון שלימד אותו את הצ׳אן.

בשנות הארבעים לחייו ערך הענן-הריק מסע גדול של עלייה לרגל מפּוּ-טוּ שבמחוז Zhejiang, ההר הקדוש של הבודהיסטווה גוּאָן-יִין, אַוַלוֹקִיטֶשְוַרָה, הבודהיסטווה של החמלה , אל ווּ-טָ׳אי שבמחוז Shanxi, הר חמשת-הפסגות, ההר הקדוש של וֶון-שוּ, מַנג׳וּשְרִי, הבודהיסטווה של החכמה. מסע זה שארך כשנתיים, עשה כשהוא שתחווה אפיים ארצה מייד לאחר כל צעד שלישי. לקראת סוף שנות הארבעים של חייו הענן-הריק ערך מסע להודו שאת רובו עבר ברגל (למעט הפעמים בהן נזקק לסירה או ספינה כדי להפליג על פני נהרות שונים או על פני הים). הוא עבר דרך טיבט בה שהה זמן-מה, המשיך לבהוטאן ומשם ירד להודו. מהודו המשיך לסרי-לנקה וממנה הפליג לבורמה בדרכו חזרה לסין. מספר שנים מאוחר יותר ערך הענן-הריק מסע דומה לבורמה ותאילנד.

בשנתו החמישים ושש, הגיע הענן-הריק למנזר קָאוֹ-מִן סְסוּ, שם השתתף בריטריט גדול של מדיטציה אינטנסיבית שארך כשנים-עשר שבועות. בריטריט זה השיג הענן-הריק את התעוררותו, או כמו שנהוג לומר, ׳הגיע אל ההארה׳. הוא מספר על התנסויותיו המדיטטיביות שהקדימו את התעוררותו:

״…(ולכן,) כשכל מחשבותיי נעצרו באופן פתאומי, התרגול שלי נשא את תוצאותיו יומם ולילה. צעדיי היו קלים ומהירים כאילו עפתי דרך האוויר. ערב אחד לאחר ישיבת המדיטציה פתחתי את עיניי ופתאום הכל היה בהיר כבאור היום, ויכולתי להבחין בכל מה שהתרחש בתוך המנזר ומחוצה לו. דרך הקיר, ראיתי את הנזיר האחראי על המנורות והקטורת משתין בחוץ, את הנזיר האחראי על האורחים בבית -השימוש, ובמרחקים את הסירות שטות על הנהר ואת העצים שעל שתי גדותיו. את כל זאת ראיתי בבהירות. כל זה קרה באשמורת השלישית של הלילה. בבוקר שלמחרת, שאלתי את הנזיר האחראי על הקטורת והמנורות ואת הנזיר האחראי על האורחים ושניהם אישרו את מה שראיתי בלילה הקודם. ביודעי שהתנסות זו שהשגתי היא רק זמנית, לא ייחסתי חשיבות יתירה למוזרותה.״

הענן-הריק ממשיך לספר שבחודש השנים-עשר, בלילה השלישי של השבוע השמיני של ריטריט המדיטציה, הגיע הנזיר האחראי על האורחים לאולם המדיטציה עם קנקן תה לנזירים המודטים כדי שיוכלו להתרענן בהפוגה שלאחר פרק הזמן של המדיטציה בישיבה. כשמזג הנזיר את התה לספלו של הענן-הריק ניתזו טיפות של הנוזל הרותח על פרק ידו. הספל נשמט מבין אצבעותיו והתנפץ על הרצפה. בו ברגע זכה להתעוררות, ומיד לאחר מכן חיבר את בית-השיר הקטן הבא:

"הספל נפל אל הרצפה
וצלילו בבירור נשמע,
כשהחלל התנפץ
התודעה המשוגעת נעצרה."

ומייד לאחריו חיבר עוד בית שיר אחד:

״כשהיד שחררה את אחיזתה, הספל נפל והתנפץ.
קשה לדבר על כך כשהמשפחה מתפרקת או כשמישהו מת.
האביב מגיע עם פרחים המלבלבים בכל עבר,
ההרים, הנהרות והאדמה הגדולה – אינם אלא אך הטטהאגטה.״

עוד רבות היו קורותיו המופלאים של הענן-הריק לאחר שזכה להתעוררות, ורבים וגדולים מעשיו. הוא המשיך בהתבודדויותיו בהרים וביערות כדי להעמיק ולבסס את השגותיו הרוחניות. נדודיו הביאו אותו להתקלות בין כנופיות לוחמות, והוא השכין שלום ביניהן. הוא שיקם רבים מן המנזרים העתיקים והחשובים של סין, ביניהם נָאן-חוּאַה מנזרו של הוּאי-נֶנְג הפטריארך הששי, ואת מנזרו של יוּן-מֶן אבי אסכולת הצ'אן הנושאת את שמו. הוא ייסד עמותות ואגודות רבות ללימוד והפצה של הבודהה-דהרמה ברחבי סין ומעבר לה. הוא ניזר רבים, ורבים היו תלמידיו וחסידיו, מהם נזירים ומהם שאינם נזירים. בשנתו המאה ושתיים עשרה הוכה אנושות עד כדי עילפון בידיהם של ביריונים מכנופיתו של מאו וקיבל את התנצלותם לאחר מכן בעקבות מחאות נמרצות של תלמידיו ואוהביו. את כל התלאות הללו עבר הענן-הריק, רק בכדי שמפעלו הענק ייחרב מספר שנים מועט לאחר מותו, עם המהפכה התרבותית של מאו-טסה טונג.

חודשים ספורים לפני יום הולדתו ה- 120, ולמעשה גם לפני עזיבתו את גופו וכניסתו אל הנירוואנה, ביקשו תלמידיו לחגוג לו יום הולדת. כדי להניאם מלחגוג את יום הולדתו, כתב ושלח אליהם הענן-הריק את המכתב הבא:

״אני עצמי אינני יודע כמה זמן עוד אחיה ויום הולדתי עדיין רחוק. על כל פנים, אופאסקה ווּ קסִינג-זָאי הביע את משאלתו לשלוח אליי את ברכות יום ההולדת, ואני הודיתי לו ובקשתי ממנו שלא יעשה זאת. הקרמה של חיי הקודמים גרמה לחיי אלה להיות מלאים בתלאות. אני כמו להבת הנר ברוח ולא השגתי דבר; כשאני חושב על כך, הנני מתבייש במוניטין הריק שלי. מאה שנים של דאגות ארציות הם כמו חלום ואשליה ואינם ראויים לשום היצמדות. יתירה מזאת, כיוון שלידה מובילה אל המוות, על האדם החכם להיות עירני ולשים את לבו אל הדהרמה, כמו אחד שאינו יכול לאבד זמן כשירצה לכבות את השריפה שעל ראשו. איך אוכל להתמכר למנהג ארצי זה? אני מודה לכם על טוב לבכם מעומק לבי, אך בכנות מצטער על כך שלא אוכל לקבל את מתנתכם. עדיין אני מתאבל על מותה בטרם עת של אימי ומבקש ממכם לעצור את תוכניתכם מלחגוג את יום הולדתי, וזאת כדי שעוונותי לא יוחמרו."

בשנת 1959 עזב הענן-הריק את העולם ונכנס אל הנירוואנה הגדולה. חייו של המורה החכם הענק של מסורת הצ׳אן הסיני הגיעו לסיומם, ויחד עמם דעך שוב זוהרו של הצ׳אן, שהבליח בזכותו פעם נוספת בעת המודרנית בסין, לאחר שנים של שקיעה. לא הרבה שנים אחריו הצ׳אן יזרח שוב באמריקה, ואח׳׳כ באירופה, וזאת באמצעות שניים מצאצאיו הרוחניים שהפכו למורים גדולים בזכות עצמם. אבל זהו, כבר סיפור אחר.

* גילוי דעת נאות: אינני קורא וכותב בסינית וביפנית, אבל את הסימניות שמתי ברשומה לשימושם של אלה שכן.

ביבליוגרפיה: EMPTY CLOUD, The Autobiography of the Chinese Zen Master, XU YUN

לידתו, התעוררותו וכניסתו אל הנירוואנה הגדולה של הבודהה, (רשומה לכבוד הוֶסָק שהיה)

שאקיהמוני בודהה שוב לצערי כתבתי באיחור, אבל כמו שאומרים, ׳מוטב מאוחר מאשר לעולם לא,׳ ואני כמובן מסכים עם כך. אז הנה כתבתי פעם שנייה על חשיבותו של חג הווסק לבודהיסטים ברחבי העולם.

השנה, ביום ה- 2 לחודש יוני שנת 2015 בלוח השנה הגריגוראני, יום של ליל ירח מלא של חודש הוֶסַק בלוח השנה הבודהיסטי, חגגנו אני וחבריי הבודהיסטים בישראל (אלה שלא מעמידים פנים ש*אינם נצמדים לתוויות ומילים* ומבינים שבהיבט היחסי של המציאות יש חשיבות לתוויות ומילים ואינם מתביישים להתחייב למשמעויותיהן המתבקשות) את יום לידתו, התעוררותו וכניסתו אל הנירוואנה הגדולה של הבודהה. מהי משמעות החג עבורנו?

ביום זה נולד והופיע בעולם מי שפתח את השערים אל הלא-נולד, האלמוות, מי שהורה את הדרך לשחרור מוחלט מן הסבל ולהשגת אושר בר-קיימא ונצחי, אל התעוררות והבודהיות. הסַמיַקסַמבּוּדהָה, ׳הוא שהשיג בכוחות עצמו את ההתעוררות המושלמת והמוחלטת׳, הטַטהָאגַטָה, ׳הוא שכך בא׳ (או ש- ׳כך הלך׳), או בקיצור שַׁקיָהמוּנִי-בּוּדהָה, הבודהה ההיסטורי של תקופתנו.

נסיבות לידתו הן פלאיות וניסיות. מסופר שכעשרה חודשים לפני לידתו ירד מן השמיים כפיל צחור בעל שישה חטים ונכנס אל בטן של אמו. שכשנולד שוכני השמיים ערכו חגיגה גדולה, המטירו עליו שני זרמי מים זכים, האחד של מים חמים והשני של מים קרים, ופרחים. הוא קרן אור זהוב שהאיר את כל פינות היקום, וצעד שבעה צעדים. מתחת לכל צעד ביצבץ מיד פרח לוטוס ומייד לאחר שסיים לצעוד הכריז: ״נולדתי כדי להשיג את הידע העילאי למען רווחתו של העולם.״

כאן אני רוצה לעצור לכמה רגעים ארוכים, כי אני יודע שכבר עכשיו יש את אלה שירימו גבה ויתהו על מה ולמה אני מספר את סיפורו של הבודהה באופן הזה. ״מדוע לעזאזל,״ ישאל מי שישאל, הבודהיזם נהיה דומה כל כך לדתות ומסורות רוחניות אחרות עם הממבו-ג׳מבו שלהם, המיסטיקה ההוזה וסיפורי באבא-סאלי למיניהם? ובכן קוראים וקוראות יקרות ויקרים, בסבלנות ובאריכות מה אסביר את העניין: הבודהה-דהרמה, התורה שלימד הבודהה, בחלקים היא שונה לחלוטין מדתות ומסורות רוחניות אחרות, ובחלקים אחרים היא דומה להן עד מאוד. בהיותן של כל הדתות והמסורות הרוחניות תופעה המתקיימת וחיה בין אנשים (ללא קשר למקורן המטאפיזי- מיסטי האפשרי), ובהיותם של אנשים גם דומים מאוד זה לזה גם כקבוצות אתניות-תרבותיות-דתיות, ולא רק שונים זה מיזה כקבוצות אתניות-תרבותיות-דתיות, תופעות של מטאפיזיות ומיסטיקה קיימות גם בדהרמה שלימד הבודהה. הרצון והמשאלה של חלק מחסידי הראציונליזם הקשיח שהבודהיזם יהיה שונה ואחר בעניין זה היא פשוט לא מציאותית :-).

אי לכך, במיוחד במערב, הבודהיזם עבר, ועדיין עובר, תהליכים של חילון אגרסיבי. לא רק האלמנטים המיתיים השזורים בו שתי וערב נחתכים ונעקרים ממנו בגסות, אלא יחד עימם נחתכות ונעקרות בגסות גם דוקטרינות שמהותיות ללימוד תורתו של הבודהה כמו קרמה ולידה מחדש, בטענה המגוחכת שמעולם גם לא הוּכחה, שאלה הם *אלמנטים זרים*, הינדיים או אחרים, של בני התרבות ה*נחותה* להם הטיף הבודהה.

בנוסף, וזוהי ההתנסות שלי במהלך שנותיי כתלמיד של הדהרמה, לא פעם חוויתי או נתקלתי באירועים הקשורים ישירות לתרגול ולימוד הדהרמה שאפשר להתייחס אליהם כ*מיסטיים* או *מטאפיזיים*, מה שעורר בי את ההבנות שלהשליך באופן מיידי א-פריורי את כל מה שאינו תואם את הראציונל שלי יהיה מעשה של טעות; שעמדה עדיפה בהרבה לנקוט בה, תהיה זו של פתיחות וקבלת האפשרות שישנם אירועים והתרחשויות בחיים שהינם מחוץ לגבולותיו הצרים של הראציונל האנושי, ושישנם עוד אמצעים לדעת את המציאות שאינם רק השכל. לכן כשאני באופן אישי קורא את דרשותיו של הבודהה ושל המורים הבודהיסטיים, אינני ממיין ומקטלג את תיאוריהם המיסטיים-מטאפיזיים כ*אמת* או *שקר*, אלא מתייחס לתיאורים אלה כפי שהם מבלי לשפוט אותם. זאת ועוד: גיליתי שהאירועים וההתרחשויות המיסטיות השזורים בדהרמה שלימדו הבודהה וצאצאיו הרוחניים, בחלקם לפחות, הינם גם דימויים המקפלים בתוכם משמעויות עמוקות ורבדים נסתרים של לימוד; כך, ברגע שנפטרים מהם, כבאימרה המפורסמת, ׳התינוק נזרק עם המים׳.

איזה מן בודהיזם מלמדים אותנו מורי הבודהיזם המודרניים, במיוחד המערביים, חסידיו של הראציונליזם הקשיח? בודהיזם שהוא סוג של פסיכותרפיה אגוצנטרית-נרקיסיסטית שנועדה בעיקר להקל ולהפיג את מצוקותיו של האני, עצמי ושלי; בודהיזם שנפרט לפרוטות של מתודות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות שמיועדות לנסות ולפתור את הנוורוזות המרובות שלנו באופן פרטני ופסיכולוגי בלבד. אמנם הבודהה אכן הציע גם פתרונות פסיכולוגיים למצוקותינו, אבל הן רק חלק קטן מכל מה שלימד. מה שלימד הבודהה באמת ובתמים, היא את הדרך אל הטרנסנדנציה המוחלטת, שהיא הרבה מעבר ומעל לבעיותיו של האני, עצמי ושלי. אפשר לטעון שגם השאיפה להשגתה של הטרנסנדנציה היא אגוצנטרית-נרקיסיסטית, אבל לא כך הוא, וזאת פשוט משום שלא משנה כמה אדם ינסה ליישם וללמוד את התורה שהורה הבודהה, כל עוד מניעיו יישארו אנוכיים, כל עוד לא ישתחרר מגבולותיו של האני שלו, פשוט לא יוכל להשיג את השחרור, ההתעוררות, ובייחוד לא את הבודהיות, שהמניע לה הוא כל כולו חייב להיות אלטרואיזם טהור. זהו סוג של פרדוקס לכאורה, אבל כך הדהרמה פועלת.

בכל אופן, כעובדה, דרשותיו של הבודהה מלאות באירועים מיסטיים ומטאפיזיים שונים: מהפגנות של תע׳׳ח (תפישה על-חושית) ושל כוחות-על כגון תעופה באוויר, היעלמות במקום אחד ובו בזמן הופעה במקום אחר, הקרנה של ׳גוף עשוי תודעה׳ (הקרנה אסטרלית?) וכו׳, ועד לפגישות עם ישויות עילאיות, רוחות, שדים, ומסעות לעולמות אחרים שמחוץ למימד הקיום האנושי. אפילו שיעור מהותי כמו זה של הג׳האנות, מצבי התודעה המדיטטיביים גבוהים, מתייחס למימדי קיום המקבילים לכל אחת מהן, השונים ממימד הקיום האנושי. הניסיון לקלף את הדהרמה שלימד הבודהה מכל אלה הוא פשוט ניסיון מוליך שולל של אותם ראציונליסטים קשיחים להפוך את הדהרמה שלמשהו שהיא אינה, וגרוע מכך, אף מעקר אותה מכל כוח טרנספורמטיבי אמיתי.

*     *
*

עכשיו לאחר הדיטור (detour) המעט ארוך הזה, אני חוזר אל נושאה העיקרי של רשומה זו: אם כן, חשיבותו הראשונה של חג הווסק היא בציון לידתו של הבודהה בעולם. שאילולא הבודהה היה נולד, גם הדהרמה לא הייתה מופיעה, וכך הדרך לשחרור, להתעוררות ולבודהיות הייתה נשארת סגורה עוד עידנים רבים. החשיבות השניה היא התעוררותו של הבודהה עצמו, שכתוצאה ממנה למעשה, התהוותה הדהרמה. כך אומר הנזיר תהאניסרו המכובד בספרו המצויין כנפיים אל ההתעוררות (Wings to Awakening): ״כשדנים בשיעוריו של הבודהה, המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא מהתעוררותו. כך אפשר לדעת מהיכן שיעורים אלו נובעים, ולאן הם מכוונים.״ ובכן, מהי אותה התעוררות? אל מה התעורר הבודהה? במקום לשער השערות הבה ונקרא את דבריו שלו, כפי שהם מופיעים בסוטרה שנקראת הדרשה הארוכה לסַצַ׳ָקה:

״כשתודעתי הייתה כך ממוקדת, מטוהרת, בהירה, ללא פגם, חופשיה מכל זיהום, גמישה, מחושלת, איתנה ושלווה, כיוונתי אותה אל הידיעה וההזכרות של חיי הקודמים. זכרתי את אינספור חיי הקודמים, כלומר תקופת חיים אחת… שתיים…חמש, עשר… חמישים, מאה, אלף, מאה-אלף, תקופות רבות, עידנים רבים בהם היקום התכווץ, עידנים רבים בהם היקום התרחב, עידנים רבים בהם היקום התכווץ והתרחב: ׳שם שמי היה כך וכך, השתייכתי לשבט כזה, כך היה המראה שלי. כזה היה האוכל שלי, כאלה היו חוויותיי של עונג וכאב, כך הגיעו חיי לסיומם. כשחלפתי ממצב זה, הופעתי במקום אחר. גם שם שמי היה כך, השתייכתי לשבט כזה, המראה שלי היה כך. כזה היה האוכל שלי, כאלה היו חוויותיי של עונג וכאב, וכך הגיעו חיי לסיומם. כשחלפתי ממצב זה, הופעתי כאן.׳ כך זכרתי את אינספור חיי הקודמים, את צורותיהם ואת פרטיהם.

“זו הייתה הידיעה הראשונה שהשגתי באשמורת הראשונה של הלילה. הבערות הושמדה, הידיעה הופיעה. החשיכה נהרסה והאור הפציע – כפי שקורה למי שהוא בעל תשומת-לב ומודעות, נלהב ונחוש. אולם התחושה הנעימה שהופיעה בצורה זו לא פלשה אל תודעתי או נשארה.

״כשתודעתי הייתה כך ממוקדת, מטוהרת, בהירה, ללא פגם, חופשיה מכל זיהום, גמישה, מחושלת, איתנה ושלווה, כיוונתי אותה אל ידיעת חלופיותם מן העולם של היצורים החיים והופעתם מחדש. ראיתי, באמצעות העין האלוהית, טהורה ועולה מונים רבים על זו האנושית – את היצורים החיים חולפים מן העולם ומופיעים שוב, והבחנתי איך הם מצויים במצבים נחותים או גבוהים, יפים או מכוערים, ברי-מזל או חסרי-מזל, בהתאם לתוצאות מעשיהם: ׳יצורים אלה, שהיו בעלי התנהגות רעה בגוף, בדיבור ובמחשבה, שגידפו את האצילים, שהחזיקו בהשקפות שגויות ושפעלו תחת השפעתן, עם התפרקותו של גופם, לאחר מותם, הופיעו במישור קיום של מחסור, במקום רע, בממלכות הנמוכות, בגהינום. אולם אותם יצורים שהיו בעלי התנהגות טובה בגוף, בדיבור ובמחשבה, אשר לא גידפו את האצילים, שהחזיקו בהשקפות נכונות ושמעשיהם נבעו מהן, עם התפרקותו של גופם, לאחר מותם, הופיעו במקומות טובים, בעולם השמיימי.׳ כך, באמצעות העין האלוהית, טהורה ועולה מונים רבים על זו האנושית – ראיתי את היצורים החיים חולפים מן העולם ומופיעים שוב, והבחנתי איך שהם במצבים נחותים או גבוהים, יפים או מכוערים, ברי-מזל או חסרי-מזל, בהתאם לתוצאות מעשיהם.

“זו הייתה הידיעה השנייה שהשגתי באשמורת השנייה של הלילה. הבערות הושמדה, הידיעה הופיעה. החשיכה נהרסה והאור הפציע – כפי שקורה למי שהוא בעל תשומת-לב ומודעות, נלהב ונחוש. אולם התחושה הנעימה שהופיעה בצורה זו לא פלשה אל תודעתי או נשארה.

״כשתודעתי הייתה כך ממוקדת, מטוהרת, בהירה, ללא פגם, חופשיה מכל זיהום, גמישה, מחושלת, איתנה ושלווה, כיוונתי אותה אל ידיעת קיצם של כל הזיהומים המנטליים. הבחנתי, באופן שבו הוא מופיע, ש- ׳זהו הסבל… זהו מקורו של הסבל… זהו קיצו של הסבל… זוהי הדרך המובילה אל סיומו של הסבל… אלה הם הזיהומים… זהו מקורם של הזיהומים… זהו קיצם של הזיהומים… זוהי הדרך המובילה לסיומם של הזיהומים.׳ לבי, כך יודע, כך רואה, השתחרר מן הזיהום של החושניות, השתחרר מן הזיהום של ההתהוות, השתחרר מן הזיהום של הבערות. עם השחרור, הייתה הידיעה – ׳שוחרר.׳ ראיתי ש- ׳לידות הגיעו לסיומן, החיים הקדושים הוגשמו, המשימה נשלמה. דבר כבר לא נותר עוד בשביל העולם הזה.׳

“זו הייתה הידיעה השלישית שהשגתי באשמורת השלישית של הלילה. הבערות הושמדה, הידיעה הופיעה. החשיכה נהרסה והאור הפציע – כפי שקורה למי שהוא בעל תשומת-לב ומודעות, נלהב ונחוש. אולם התחושה הנעימה שהופיעה בצורה זו לא פלשה אל תודעתי או נשארה.״

האירוע השלישי שלכבודו ניחוג הווסק, הוא כניסתו של הבודהה אל הנירוואנה הגדולה לאחר מות גופו, מתחת לשני עצי סאלה שבקוסינרה, או קושינגר של ימינו. דרשה ארוכה (הארוכה ביותר בקאנון הפאלי, ואחת היפות ביותר בין אלה שאני מכיר) בשם מַהָא-פַּרִינִיבָּאנָה, מתארת את ימיו האחרונים של הבודהה. זמן קצר לפני מותו הוא קיבל את הנווד סוּבּהַדָּה אל מסדר הנזירים, התלמיד האחרון שהפך לנזיר תחת הדרכתו של הבודהה עצמו, וברגעיו האחרונים מסר את הדרכותיו האחרונות לתלמידיו ולכל מי שנכח סביבו.

גם אירוע זה היה רצוף התרחשויות מיסטיות ומטאפיזיות; מסופר שאלים רבים ורבי עוצמה הגיעו אל מיטת מותו של הבודהה להביט בו פעם אחרונה ולהתאבל עליו. שעצי הסאלה פרחו פריחה מלאה שלא בעונתם, ושהמטירו עליו את עלי הכותרת של פרחיהם. שברגע מותו האדמה רעדה, ורעם גדול התגלגל בשמיים. מאוחר יותר כששמו את גופתו על ערימת עצים, היא לא נדלקה עד שהגיע תלמידו מַהָאקַשׁיָאפָּה לחלוק לו כבוד אחרון. כשהגיע, פרצה האש מעצמה וכילתה את גופתו של הבודהה בלי להשאיר דבר, מלבד עצמותיו שנשארו מכוסות בשתי גלימות.

כזה היה הבודהה, יצור מיוחד ויחיד מבין כל היצורים החיים שבכל העולמות כולם, מורה לאלים ולבני-אדם, הכובש הגיבור הבלתי מנוצח, הוא אשר התעורר לחלוטין, ושהשיג את החירות השלמה והמושלמת.

(התרגומים מאנגלית לעברית הם שלי, ותרגום דבריו של הבודהה מפאלי לאנגלית הוא של הנזיר תהאניסרו המכובד.)

סוטרת הלב

דרשת לב שלמות החוכמה הגדולה

מַהָאפְּרָאגְ`נָא פָּארַמִיטָא הֶרדַיָה סוטרה

(הגירסה הסינית)

תורגם מאנגלית ע"י שלמה ש. שפרינגר (התוספות בתוך הסוגריים הן שלי)

                                                                                                                      

 Sariputra

 

כשהבודהיסטווה אָוולוֹקִיטֵשוַורה
נע בעומקה של הפראג`נא פארמיטא (שלמות החכמה)
הוא הבין שחמשת המקבצים (skandhas) ריקים הם,
וכך התעלה אל מעבר לכל סוגי הסבל (dukha/duhka).

שֹאריפוטרה, צורה היא לא אחרת מאשר ריקות, וריקות אינה נפרדת מצורה.
צורה היא בדיוק ריקות, וריקות היא בדיוק צורה.
כך הם גם תחושותהרגשות, תפישה (של ההכרה), כוונותהתניות, והכרהתודעה.

שאריפוטרה
ריקות זו של כל התופעות,
אינה נולדת, אינה מתה
אינה טהורה ואינה לא טהורה,
אינה מתמלאת ואינה פוחתת.

בתוך הריקות אין צורה, ולא תחושותהרגשות, לא תפישה, לא כוונותהתניות ולא הכרהתודעה;
לא עין, לא אוזן, לא אף, לא לשון, לא גוף, לא תודעה;
לא מראה, לא צליל, לא ריח, לא טעם, לא מגע, לא מחשבה;
מרחב הראיה איננו, וכך גם שאר מרחבי החושים אינם ועד למרחב תפישת ההכרהתודעה.

אין בערות, וגם לא סוף לבערות
אין זקנה ומוות, וגם לא סוף לזקנה ולמוות.
אין סבל, אין סיבה לסבל, אין סיום לסבל, ואין דרך (לסיום הסבל).

אין חכמה או הגשמה
ללא הגשמה, הבודהיסטוות בוטחים בשלמות החכמה הגדולה
ואין להם מכשולים בתודעתם.

ללא מכשולים, אין פחד
הרחק מבלבול ודמיונות,
הם משיגים את הנירוואנה המושלמת.

כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד,
בוטחים בשלמות החכמה הגדולה
ומשיגים את ההארה המוחלטת והמושלמת.

לכן דע, שהשלמות של החכמה הגדולה
היא מנטרה של כוח,
היא המנטרה הגדולה של החכמה,
המנטרה העליונה, אין דומה לה, אשר משככת כל סבל.

זוהי האמת, ולא שקר.
לכן שנן את המנטרה של החכמה הגדולה:

!Gate Gate, Paragate, Parasamgate, Bodhi Svaha                   (לכו, לכו, לכו אל הגדה שמעבר, לכו כולכם אל הגדה שמעבר, והגשימו את הדרך אל ההארה!)

סקירה היסטורית חטופה של הזן-בודהיזם בסין ובמערב, וביקורת

רוב קוראי רשומה זו, קרוב לוודאי שכבר התוודעו לזן באמצעות ספרים בעברית כמו ״לאן נעלמו הקולות״ של יואל הופמן, ״שיחות מטורפות״ של יעקב רז, או ״חוכמת הזן״ הישן והטוב בתרגומו של דוד שחר (במקור Zen Flesh, Zen Bones של Paul Reps ו- Nyogen Senzaki), או בקריאה של ספריהם של אלן ווטס, ד.ט סוזוקי והדומים להם. הזן המוצג בספרים אלה הוא זן פרוע, אנרכי, מלא בהומור, ספונטני וישיר, שוחט פרות קדושות, זן שאינו פוסק מלהפתיע במעשיהם ובמקוריות הגותם של גיבורי סיפוריו. מלבד אלה, נושא מרכזי אחר של סיפורי הזן הללו הוא רגע ההארה בה זוכה גיבורם, אם בעקבות התרחשות אקראית כלשהי כמו בעיטה באבן קטנה של חצץ או רעף, התבוננות בפריחת פרחי האפרסק, או בשיחה חריפה במיוחד עם חכם-זן כלשהו. כך נדמה לקוראי אותם ספרים, שמראה זה של הזן המשתקף לעיניהם, הינו חזות כל הזן. באופן מופרך משהו, ידמו לעצמם הקוראים שסיפורי זן אלה מתארים את חייהם היומיומיים של גיבוריהם. הם ימעטו לתהות, אם בכלל, איך באמת חיו אנשים אלה טרם הפכו לגיבורי זן, ומהי לעזאזל אותה הארה נכספת שחלקם זוכים בה באותם סיפורים.

סיפורי הזן מתארים את רגעי השיא של גיבוריהם: את הרגע בו התגברו על קושי גדול בדרכם הרוחנית בכך שזכו בהארה, או את משפטי החוכמה התמציתיים המנוסחים כמשפטי מחץ של המורים המככבים בהם, או את שניהם גם יחד. אולם רגעי שיא אלה הם תוצאה של תהליכים רוחניים עמוקים ביותר, שמלבד אצל מתי המעט שבמעט, מתרחשים בעקבות אימון וטיפוח מורכבים ומתמידים של התודעה, ולאורך זמן רב בדרך כלל. דוגמה לחכם צ׳אן/זן שעבר אימונים כאלה לאורך שנים ארוכות, היא של המורה המפורסם מאוד והאניגמטי, צָ׳אוֹ-צ׳וּ (סינית. יפנית- ג׳וֹשוֹ): 22 שנים למד אצל מורהו נַנצ׳וּאָן (סינית. יפנית- נַנסֶן) עד למותו של זה, עוד כ- 40 שנים המשיך לתרגל ולבחון את השגותיו מול מורי הצ׳אן הגדולים ברחבי סין, ורק בגיל 80 החל ללמד למשך שארית 40 שנותיו.

הצָ׳אן-בודהיזם בסין, הוא מולידם של צאצאיו הידועים יותר: הזן היפני המפורסם מאוד והסון הקוריאני המפורסם גם כן, אם כי פחות. צאצא נוסף שלו הוא התְהִיֵאן, הזן הוויטנאמי, שכמעט ואינו מוכר כלל במערב. בשנותיו הפורמטיביות (בערך בין השנים 650-1000 לספירת הנוצרים), הצ׳אן התפרסם בגלל מעשיהם החריגים, האקסצנטריים והאיקונוקלסטיים (מנפצי מוסכמות, שוחטי פרות קדושות בלשון ההמון) של רבים מחכמיו ומוריו, ובגלל התבטאויותיהם המתריסות או המוזרות; בין המעשים וההתבטאויות הללו, ניתן למנות את הצעקות הפתאומיות והחבטות שנהג לחלוק המורה וחכם הצ׳אן מָא-טסוּ לתלמידיו או כשצבט את חוטמם; שריפת פסל בודהה מעץ כדי להתחמם בחורף הקר (חכם הצ׳אן טָאן-הסִיָה), וההוראה לתלמידים להרוג את הבודהה במקרה ויפגשו אותו בדרכם (החכם ומורה הצ׳אן לִין-צִ׳י). מצב זה כנראה היה כל-כך קיצוני, עד שאחד מן ״האבות הקדמונים״ ומורה גדול של הצ׳אן באותם זמנים בשם טְסוּנג-מִי (שהיה גם אחד מהאבות הקדמונים של אסכולת ״זר-הפרחים״, בסינית חוּאָ-יֶן), מחה עליו בחריפות כשטען שמורי הצ׳אן של זמנו מובילים ל- ׳נון-דואליזם קיצוני שמכחיש את הצורך בטיפוח רוחני ובמשמעת מוסרית.׳ כך היה הצ׳אן בשלוש או ארבע מאות השנים הראשונות לקיומו, כמו נער צעיר מלא בהורמונים שבעט לכל עבר בהתרסה.

אילו שיטות מדיטטיביות תרגלו חכמי הצ׳אן באותם שנים? זוהי שאלה שלא קל ולא פשוט לענות עליה. קרוב לוודאי שאלה הן אותה שיטות מדיטטיביות המתוארות באוספי הדרשות של הקאנונים המוקדמים, כמו תרגול ואימון של האַנָאפָּאנָהסַטי (המודעות לנשימה), או של הסַטִיפְּהָאטַנָה (ארבעת היסודות של תשומת-הלב, ובתרגום מעט אחר- ״ארבעת מוקדי תשומת-הלב״). יחד עם זאת, על-פי שני כתבים  (בהקדמה ל- ״שתי הכניסות וארבע הפעולות״ של טָאן-לִין וב- ״ביוגרפיות נוספות של נזירים יוצאים מן הכלל״ של טָאוֹ-שׁוּאָן) המתעדים את בּוֹדהִידְהַרמָה, האב הראשון והמיתי למחצה של הצ׳אן בסין, הטכניקה בה מדט ידועה כ- ״מבט בקיר״ (סינית: פִּי-קוּאָן), וייתכן שתרגלו אותה לפניו גם נזירים אחרים (טאו-שׁואן אמר: ״הסגולה של [טכניקת] המבט בקיר של המהאיאנה היא הגבוהה ביותר.״). אולם מהי בדיוק הטכניקה המנטלית של מדיטציה זו – זאת איננו יודעים. בכל אופן, מסורת היא אצל נזירי ומתרגלי המדיטציה של אסכולת הטְ׳סָאוֹ-טוּנג הסינית וצאצאה היפני הסוֹטוֹ שכשהם עוסקים במדיטציה פניהם מופנות אל קיר. בסביבות המאה הששית לספירת הנוצרים, הייתה זו גירסת המדיטציה של אסכולת הטִיֵן-טָאי של השַׁמַטהָה-וִיפַּשׁיַנָא ( בקירוב בעברית: השקטה וראייה-חודרת; סינית: צִ׳יה-קוּאָן) שרווחה אצל הנזירים הבודהיסטים הסינים של אותם שנים ובכללם גם אצל נזירי הצ׳אן. מי שלימד את טכניקת המדיטציה הזו היה צִ׳י-אִי הפטריארך הרביעי של הטיין-טאי, והוא עשה זאת בין היתר באמצעות כתיבת מדריכי המדיטציה שלו שהיו המפורטים והשיטתיים ביותר שנכתבו עד זמנו, וייתכן מאוד שנשארו כך גם שנים ארוכות מאוד אחריו.

בעוד שאימון וטיפוח התודעה במדיטציה בישיבה (של הגוף בפועל) הם תרגול חשוב ועיקרי בכל האסכולות הבודהיסטיות ובכללם הצ׳אן, שנים מעטות מאוחר יותר עם עלייתו של חוּאִי-נֶנג לקידמת במת הצ׳אן וכשני דורות של תלמידים אחריו, נדמה היה כי המדיטציה בישיבה איבדה את כובד משקלה. צמד המילים ״מדיטציה בישיבה״ (סינית: טְסוּ-צָ׳אן; יפנית: זָא-זֶן) הפך לצמד של מילים נרדפות לשׁמטהה-ויפשׁינא – השקטה וראייה-חודרת – המצב המדיטטיבי הרצוי של התודעה, וזאת ללא שום קשר לתנוחה בה נמצא הגוף בפועל. בכל זאת, עדיין אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהבודהה עצמו התעורר תוך כדי מדיטציה בישיבה, שנזירי ומורי הצ׳אן קודם להואי-ננג עסקו באינטנסיביות במדיטציה בישיבה (כשהגוף יושב בפועל, ולא רק כשהתודעה היא זו ש״מתיישבת״), שכך גם עשו המורים והתלמידים שבאו אחריו,  ושהמדיטציה בתנוחת הישיבה באופן כללי הייתה – ונשארה, תרגול בעל ערך עצום לעוסקים בו. באופן זה, המדיטציה בתנוחת הישיבה של הגוף חזרה להיות תרגול מרכזי של הצ׳אן, ומאוחר יותר אצל דוגן ביפן אף הפכה כך נראה, לתמצית ומהות של הזן ושל הבודהיות ממש.

מבודהידהרמה שהיה הפטריארך הראשון של הצ׳אן ועד להואי-ננג שהוכר כפטריארך הששי (הדרך והסיבות שהביאו את הואי-ננג להכרה זו מפוקפקות למדי, אך להבהרת הנושא יש להקדיש מאמר מיוחד בפני עצמו), הצ׳אן לא היה לגמרי אסכולה מובחנת בפני עצמה. למעשה, מכיוון שבודהידהרמה היה מומחה של סוטרת הלַנקָאוַטָארָה, ובדומה לאסכולות אחרות שנוסדו בסין סביב סוטרות ספציפיות, האסכולה שהפכה מאוחר יותר לצ׳אן נשאה בפועל את שמה של סוטרה זו, ושושלת החכמים מבודהידהרמה ועד להואי-ננג היו ידועים כ- ״חכמי הלנקאווטארה״. מתקופתו פחות או יותר של הואי-ננג ואילך, כך מוסרים לנו חוקרי הצ׳אן המלומדים של האקדמיות השונות, אסכולת הלנקאווטארה השלימה את תהליך ה׳סיניפיקציה׳ (כלומר הפיכתה לסינית), והפכה לידועה כ״צ׳אן״. בדרך זו הפך הצ׳אן לאסכולה מובחנת משאר האסכולות שכבר התקיימו קודם לכן בסין, ובו התפתחו ענפים ותתי-ענפים משל עצמו, אשר היו ידועים באותם זמנים כ״שבע אסכולות הצ׳אן״ וכ- ״חמשת בתי הצ׳אן״.

אני לא אפרט כאן על כל אחת מן האסכולות ובתי הצ׳אן הללו מכיוון שאין זה נושאה של רשומה זו. זאת אעשה אולי פעם אחרת, ברשימה שאקדיש במיוחד להם. רק אזכיר שוב, כפי שכבר ציינתי למעלה, שתקופה זו של הצ׳אן, בערך בין המאות השביעית לעשירית או האחת-עשרה של ספירת הנוצרים (שושלת טָ׳אנג), התאפיינה באיקונוקלזם חריף שהתבטא הן בתרגוליהם והן בשיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן. במאות השנים הראשונות של שושלת סוּנג (960-1297) חלו תמורות בצ׳אן. שיעוריהם ומעשיהם של חכמי הצ׳אן הקודמים תועדו ולוקטו לאוספים של מה שאנחנו מכירים כיום כ״קואנים״ (סינית: קוּנג-אנים), המפורסמים שבהם הם ״רשומות הצוק הכחול״ של יוּאָן-ווּ (1125) ו״המחסום ללא שער של ווּ-מֶן (1228). שלושה מתוך חמשת בתי הצ׳אן נספגו אל תוך אסכולת לִין-צִ׳י, ויחד עם אסכולת ט׳סאו-טונג נשארו שני אלה בתי הצ׳אן ששרדו עד ימינו אנו. יוצא מן הכלל אחד מבין שלושת בתי הצ׳אן שנעלמו הוא בית הצ׳אן קוּאֵי-יאנג, אותו הצליח להחיות המורה וחכם הצ׳אן הענק הענן-הריק (1840-1959) לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואותו הוא מסר לחכם ומורה הצ׳אן הגדול שׁוּאֶן-חוּאָ. כך למעשה קיימים היום שלושה בתי צ׳אן מתוך החמישה שהתקיימו בעבר. במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה חיו שני מורים גדולים, טָא-חוּאִי של אסכולת הלין-צ׳י (יפנית- רינזאי) והוּנג-צִ׳י של אסכולת הט׳סאו-טונג (יפנית- סוטו). כל אחד מהם פיתח שיטת מדיטטיבית שהפכה ייחודית לכל אחת משתי האסכולות הללו, ואותן מתרגלים עד היום תלמידיהן וחכמיהן. טא-חואי פיתח את שיטת המדיטציה הידועה כ- ״ראש המחשבה״, שיטה שהיא זיקוק של ההגות בקואנים, והונג-צ׳י פיתח את שיטת ״ההארה-הדוממת״, שהיא עידון של שיטת המדיטציה צ׳יה-קואן של אסכולת הטיין-טאי כפי שתיארתי למעלה.

בשנים אלה, הצ׳אן התבגר והבשיל. אם בתקופה שקדמה להן הצ׳אן היה כנער מתבגר מלא פצעונים שבעט וירק לכל עבר, בתקופת שושלת סונג הצ׳אן הפך להרמוני ומעודן. באופן זה אלמנטים שונים שנעדרו ממנו או שהיו בעודף קיצוני בשנותיו הפורמטיביות, בתקופת שושלת סונג כל אלה מצאו את המקום הנכון, האיזון הנכון, וההרמוניה המיטיבה ביניהם. תרגול, לימוד, איקונוקלזם ומסורתיות בריאה דרו כולם יחדיו בתוך הצ׳אן מבלי שיפריעו האחד לרעהו, במינונים הנכונים, בהקשרים הנכונים ובהפריה הדדית, כשהסתירה לכאורה ביניהם נשמרת במתח עדין ורצוי. כך תלמיד הצ׳אן יכול היה להתפתח בצורה מאוזנת ורב-מימדית: מחד הוא לא היה בור, ומצד שני לא תיאורטיקן בלבד; מחד ידע את ההקשר הנכון של הדברים ויכול היה לבעוט אותם מעליו, ומצד שני אהב וכיבד את מסורתו הרוחנית. דוגמה מעולה לתלמידים כאלה, שבתורם הפכו לענקי צ׳אן בעצמם הם המורה המודרני הענן הריק וצאצאיו הרוחניים שׁיפו שׁוּאֶן-חוּאָ ושׁיפו שֶׁנג-יֶן שהיו שני מורי הצ׳אן הגדולים של המחצית השניה של המאה ה- 20.   

*          *

*

בתחילת המחצית הראשונה של המאה ה- 20 הגיע המלומד והמשכיל היפני ד. ט. סוזוקי למערב ובישר בו את בשורת הזן, הצאצא היפני של הצ׳אן. מהו הזן שהציג ד. ט. סוזוקי? הזן הזה היה זן רומנטי, מיסטי, מופשט, נטוראלי, ספונטני, מלא בחוש הומור העצמי, זן שחכמיו בעטו ללא מורא ופחד בערכיו וסמליו הקדושים שלו עצמו, זן שלכאורה היה חופשי מכל רעיון שבאמצעותו ניסו להגדירו. ספריו של סוזוקי נפוצו לאורכו ולרוחבו של המערב בארה׳׳ב ובאירופה, והוא הפך לאורח ומרצה מבוקש בכמה מן האוניברסיטאות החשובות שלהן. באותם זמנים באירופה ובארה׳׳ב, משכיליהן נטשו זה מכבר את מסורותיהם הרוחניות הנוצריות והיהודיות. הם ראו בהן מוסדות מיושנים, חסרי מודעות עצמית וחוש הומור, מסורות שלדידם היו מאובנות רוחנית ושמיזה זמן רב חסמו את הגישה של חסידיהן לחוויה רוחנית-דתית-מיסטית אותנטית של נבואה או רוח הקודש; לדידם של משכילים אלה, המסורות הללו הפכו מיזה זמן רב רק לאוסף של טקסים פורמליים, דוגמוֹת אמוניות מקובעות וחלולות (נצרות), או אוסף של כללים משפטיים-חברתיים חלולים (יהדות). לכל הסממנים העגומים האלה הזן היה התרופה, הבאר החדשה שנפרצה של מים חיים וצוננים. שוב נפתחה במערב הדרך לרוחניות אותנטית, לחוויה דתית של הלב, להצצה בלתי אמצעית אל סודותיהם המופלאים והנסתרים של החיים. דרך זו נפתחה בפני כל אחד ואחת, ולא משנה מה היו מוצאם הדתי, התרבותי או האתני, או מעמדם בחברה ובמסורותיהם הרוחניות-דתיות אליהן נולדו. הדרך אל המופלא נפתחה בפני כולם, ובאופן הישיר ביותר. או כך לפחות, היה נדמה להם.

במאה העשרים, ד. ט. סוזוקי ידוע כמי שסלל לראשונה את דרכו של הזן לליבותיהם של אנשי המערב. אחריו המשיכו לפרסם ולהפיץ את הזן אלן ווטס עם ספרי הזן שכתב כבר בשנות ה- 30׳, פּוֹל רֶפְּס וניוֹגֶן סֶנזַקִי עם ספרם ״בשר הזן עצמות הזן״ (שתורגם לעברית ע׳׳י דוד שחר כ״חוכמת הזן״), שיצא לקראת סוף שנות ה- 50׳, יחד עם משוררים וסופרים בני דור הביט של אותה תקופה כדוגמת אלן גינזברג וג׳ק קרואק שהושפעו משירי האיקו וסיפורי זן וביטאו זאת בכתיבתם. מתחילת שנות ה- 60׳ של המאה העשרים מורים כשׁוּנרִיוֹ סוזוקי רושׁי בארה׳׳ב (לא לבלבל ולא קשור לד. ט. סוזוקי, לבד העובדה ששניהם היו חכמי זן ולשניהם שם משפחה זהה), טָאיזֶן מָאֶזוּמִי רושי (ארה׳׳ב), וטָאיסֶן דָאישִׁימַרוּ רושי (אירופה) השפיעו עמוקות על תפיסת הזן במערב. מרכזי התרגול והלימוד שלהם גדלו, תלמידיהם התרבו (חלקם הפכו למורים מפורסמים בזכות עצמם). כך הזן זכה לאחיזה איתנה בארצות המערב, ובמיוחד בגירסתו היפנית. בשנת 1972 הגיע לארה׳׳ב מורה הסון (קוריאנית. יפנית: זן) סוּנג-סָהאן סוּנִים ובישר את הזן הקוריאני במערב כשהוא ותלמידיו הקימו מרכזי תרגול ולימוד רבים של זן קוריאני ברחבי ארצות הברית ואירופה.

*          *

*

על-פניו נראה שהזן על סגנונותיו השונים פורח במערב, אולם משהו פוספס בו, ובגדול. מרבית האנשים עם כל כוונותיהם הטובות, כדרכם, מחפשים את הנעים, הנוח והמתאים להם. בעוד שבמקור התורה שלימד הבודהה על אסכולותיה הרבות וביניהן הצ׳אן והזן לסגנונותיו היא דרך טרנספורמטיבית במובן העמוק והרחב ביותר של המילה, הרי שבמערב במיוחד מה שנשאר מהזן הוא אוסף סיפורים, עוד אוסף של סיפורים בין אוספים רבים אחרים של סיפורים. תובנותיו שוטחו והפכו לפשטניות; אנשים שהתיימרו *להבין* ו*לפרש* את דבריהם של מורי הזן הגדולים התעלמו, בין אם מתוך בורות או בין אם ביודעין, מן ההקשר בו שיעורים אלה נמסרו, כלומר – לאילו תלמידים הם נמסרו, מה היה הקושי שהם ניסו לפלס בעדו או להתגבר עליו, ומה היה מצב תודעתם במעמד בו קיבלו שיעורים אלה. כמו כן, מתוך הבנה לקויה של שיעורים כגון ׳אין מה להשיג׳, ׳אין הארה׳, ׳אין דרך׳ ו- ׳אנחנו כבר מוארים כפי שאנחנו׳ או ׳רק לשבת׳ (ואז *נדע את הכל*), או אנחנו יושבים במדיטציה כי *אנחנו כבר בודהה*, לא רק שמשמעותם של סיפורי הזן נפגמה קשות, אלא גם תרגולי המדיטציה הפכו לרדודים, חיוורים ונטולי כוח. שיעורים כגון ׳ההבדל בין אורח ומארח׳ ו- ׳חמשת המצבים של הנסיך והשר׳ שהתפתחו מתוך שיעורי האורח והמארח באסכולת הט׳סאו-טונג, או ׳ראש-המחשבה׳ שהתפתחה באסכולת הלין-צ׳י, כל השיעורים המדיטטיביים רבי העוצמה הללו ננטשו לאנחות. יחד עם ניתוק כמעט מוחלט של הזן מהבודהה-דהרמה עצמה, מהמוסר והאתיקה שלה ומטיפוח האיכויות הידועות כ׳שלמויות׳, הזן הפך מדרך טרנספורמטיבית אמיתית לשיטה שקליפתה עדיין קוּלית ומגניבה, אבל לשדה יבש ומפורר. במקום ללמד אנשים איך לעשות טרנספורמציה אמיתית בתודעתם ובחייהם, איך באמת ובתמים להפוך את עצמם לאנשים ערים (מוארים) שיהיו מיטיבים ומועילים לכל היצורים החיים, עסוקים מורי-הזן-מטעם-שיגיונות-לבם במיחזור והעלאת גירה של סיפורי זן, בלהטוטי רטוריקת זן שהם ממציאים בעצמם, ובלהיות ״קולים״ ו״מגניבים״ בהתהדרותם בנוצות שאינם שלהם. כך התפתחו להן מה שאני קורא להן *אסכולות מערביות של זן*כגון *אסכולת האין-הארה*, *אסכולת הרק לשבת*, ועולה על כולן היא *אסכולת ה- אני בסדר כמו שאני* (פעמים רבות הן משיקות, חופפות ומתגלמות אצל אותם מורי-זן-מטעם-שיגיונות-לבם).

במערב ובישראל, סיפורי זן נלמדים, ממוחזרים, ומומצאים מחדש כיד הדמיון הטובה של מספריהם; חלק מן המלמדים הללו מתהדרים בגלימות יפניות או קוריאניות של זן או סון, ויש בידיהם תעודה עם קליגרפיה יפה המעידה על היותם *מוארים* ו*פטריארכים* במספר המי-יודע-כמה בשושלת כזו או אחרת של מורי-זן. אצל אחרים תארים אקדמיים בכירים מתנוססים לפני שמם; כולם אוהבים את הזן, כולם אוהבים לספר סיפורי זן, לפרש סיפורי זן ובסדנאות מיוחדות לכך גם מלמדים אחרים לפרש סיפורי זן. אולם אף אחד מהם, אפילו לא אחד, אינו מלמד את תלמידיו את הדבר החשוב ביותר:

איך להפוך לגיבורי זן של סיפורי הזן שלהם עצמם.

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

Bendowa.Net

הבלוג הזה מכיל טקסטים המתארים את החוויות והתובנות שלי כמתרגל זן כמו גם תרגומים לטקסטים בודהיסטים שונים תוך התמקדות בטקסטים השייכים למסורת הזן

רשימות מן הארץ הטהורה -sukhavati

ཨོཾ་མ་ཎི་པདྨེ་ཧཱུྃ

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: